ביום שאחרי הילולת שכרות, ההאנגאובר הוא הפעוט שבדאגותי. עיקר הסבל מוסב לי מהידיעה ש"התנהגתי כמו מפגרת". הפיגור חמקמק הוא, ואם תבקשו שאצביע על אמירה ספציפית שהזניקה אותו, כנראה שלא אדע לעשות זאת. את הכוסית הגורלית, שממנה העניינים החלו להתחמם, אני דווקא יודעת לזהות. כמו מחליקה חובבנית על הקרח, אני שולקת את המנה שגורמת לי להרפות מהמעקה ומתחילה לדדות, במה שעשוי להראות מהצד כמו ריקודה של אליין, אל מרכז העניינים. בבוקר שאחרי, אזכר איך טפחתי על שכמו של אלמוני באהדה והכרזתי שאני ופלוני נועדנו להיות חברי נפש.

נחמתי היא שמונוגמית אני, ותקופת "הדרנק דיילינג" שלי מאחורי. אותם ימים אמנם נשארו בעבר, אך הרפלקס עדיין פה. לכן כוס מספר ארבע, בסטיית תקן קלה (כי מי סופר בעצם), היא בדרך כלל הטריגר שלי לספר לחברי החדשים, אדמדמי הלחיים, על מבוכות מהעבר שנגרמו לי בשל שתיה מופרזת. הם צוחקים בקול גדול ואני, מעודדת מההצלחה ומונחה על-ידי הגיון הרשתות החברתיות: if you liked this you might also like to see me dancing, קופצת ממקומי ומתחילה לנענע.

מנענעת
מספר גורמים אפשריים לתופעה:
ראשית, רוסייה אני. ועם כל הכבוד לקורקטיות הפוליטית – יש לנו נטייה.
קטליזטור שני הוא בלי ספק התדירות הנמוכה שבה אני משתכרת. אחיזתי בפיכחות התרופפה מאז התקופה בה עבדתי כמוזגת, וכנראה שאחת הסיבות המכריעות לכך היתה הפסקת התרגול היומיומי.

הסיבה השלישית, והכנה יותר, היא הנכות החברתית שלי. תוך שניות ספורות מרגע כניסתי לסיטואציה הומת אדם אני מאבדת תחושה. לא בידיים או ברגליים אלא את תחושת העצמי באופן כללי. במקום לראות מבפנים החוצה, להתבונן מתוך עצמי על מי שנמצא מולי (כמו שנהוג בפיזיולוגיה האנושית) – אני צופה על הסיטואציה מבחוץ, כלומר רואה במסך מפוצל את עצמי מהמון נקודות מבט של הסובבים אותי. מה שנשמע כאגו-טריפ מטורף, הוא בעצם בדיוק ההפך, ככה מרגישה חרדה. הדרך היחידה לצאת מההתקף ולהתכנס חזרה לתוך עצמי, באופן אירוני למדי, היא להרפות מהמושכות ולדפוק את הראש.

התקף חרדה

המאיירת שלחה לי קישור "אין לך פרופיל פייסבוק? אולי אתה פסיכופת". היא שלחה לי אותו ישירות למייל, כי אין לי פייסבוק. בכתבה מצוטטים פסיכולוגים שטוענים שהעדר פרופיל ברשת החברתית הוא סימן לבעיות תפקוד חברתי. משעשע שחברות כח אדם ממאנות להעסיק חסרי פרופיל, מחשש שיתגלו כרוצחים סדרתיים. קצת מטריד, שנערות מתבקשות להימנע מלהתרועע עם מחזרים שאינם מרושתים חברתית.

תחילה צחקקתי על הקונפורמיזם האנגלוסקסי שמשתקף בהצהרות אלו, ואז דמיינתי את עצמי (במבט מבחוץ כמובן) ישובה בקיוביקל אמריקאי – נמנעת מ"להריץ קטעים" עם הקולגות ליד מכונת הצילום או הקולר. לכודה בין הרצון שלי לא לאכול בגפי, לבין האיסור להשתכר באמצע יום העבודה. יודעת שקוקטייל צהריים הוא האמצעי היחיד שלי לתקשר עם טוד או ג'וש.

בטקסט ההיכרות שבאתר הפורטפוליו שלי, אני מכריזה בגאון על היותי אדם חסר פרופיל. הרציונל, כך כתבתי שם לפני שנה וחצי, הוא הרצון לשלוט בפרסונה המקוונת שלי. אודה כאן (בבלוג שהוא התערטלות ווירטואלית לכל הדעות), שאני נמנעת מפייסבוק מהכרח ולא מבחירה. כמה שהייתי שמחה לדשן את הרשת בלייקים שלי, להצית מחדש את להבת החברות עם האנשים הרבים שנשרו מחיי עקב חוסר עיניין הדדי, לפבלש לינקים מצחיקים על פסיכופתים מתבודדים. כל זאת בעודי שותה עוד כוסית כתרופת מנע לבוקר שאחרי ההילולה.

ג'וש וטוד
מתכון לארוחת שאריות הכבוד העצמי בבוקר שאחרי.
שני תפוחי אדמה מבושלים מהמקרר
חצי כוס ריוויון
ביצה
מלח
2/3 כוס קמח
מלח
טיפה סוכר
פלפל שחור
אגוז מוסקט.
שמן לטיגון
לרוטב:
גביע שמנת חמוצה
כף חרדל / ווסאבי שנשארה ממשלוח הסושי

~~
– מועכים את תפוחי האדמה. מוסיפים את שאר מרכיבי הבלילה ומערבבים עד שמתקבלת בלילה קרמית בסמיכות של אשל.
– משמנים ומחממים את המחבת. שופכים בלילה בכמות של שלוש כפות בערך ומשטחים לעובי של חצי ס"מ.
– מטגנים משני הצדדים ומניחים על נייר סופג.
– אוכלים עם רוטב השמנתווסאבי (מעורבבים).

כמו האורות הקטנים שמאירים מבעד לחלון החשוך ברכבת לילית – השינויים בחיי הם נקודות הייחוס היחידות שנותנות לי תחושה של תנועה קדימה. בהתחלה הן צפופות למדי. כל יום הולדת מסמן נקודת מפנה – ה"אני בת התשע" היא מישהי שונה לחלוטין מהפרסונה בת השמונה שהייתי עד אז. כל עליית כיתה, מעבר דירה או רכישת מיומנות חדשה, מהווים בילדות הוכחה לדהירה נחושה קדימה.

שעון ביולוגי

***
בבית בו גדלתי היה משקוף שעליו סומנו מראש שנתות הגדילה העתידיות שלי. נצמדתי אליו עם הגב, מזדקפת ונמדדת, מתמלאת תחושת סיפוק בכל פעם שהגעתי בזמן ליעד שברור היה מראש שאליו לא אאחר. הנה השנתה של סוף התיכון 23.06.02, קצת מעליה שנתת הצבא 02.02.03, מעל שתיהן שנתת השחרור מצה"ל – פברואר '05. כשעזבתי את הבית בדרך ליעד האקדמאי הנחשק (והידוע מראש, בהיותו מסומן על המשקוף), ארזתי את המשקוף איתי לדירה החדשה, פן אשכח לאיזה כיוון עלי לצמוח.

***
לגן קצת אחרתי להגיע. הייתי כמעט בת 5 כשאמא העירה אותי בבוקר סתיו אחד והודיעה שצריך כבר לקום כי הולכים. זו היתה הפעם הראשונה שלא התעוררתי ביקיצה טבעית – אני זוכרת אותה בברור כי זה היה הרגע בו גיליתי שבוקר יכול להיות חשוך כמו הלילה. שכבתי בעלטה, מנסה לאמוד את רוע הגזרה. הייתי כבר מספיק גדולה כדי לדעת שאחרי הגן יגיע בית ספר, ואז עוד לימודים, ועבודה… היה לי ברור באותו בוקר סגרירי ומבשר רעות, שבחיים לא אשן יותר כמו שצריך.

***
השנה 2012, הרכבת דוהרת אבל אורות בחלון אין. גם המשקוף כבר מזמן אבד. מתעוררת כל בוקר ביקיצה לא טבעית בעליל ועושה, את מה שנדמה לי, שאני זוכרת, שהיה כתוב על איזה משקוף ששאני צריכה לעשות. הכל מרגיש בסדר, אבל אין דד-ליין. בלי כזה איך אדע מתי עלי להפסיק לעשות את מה שאני עושה? בעיקר כי זה מרגיש בסדר. הכי מפחיד לגלות שעשית משהו שהרגיש לך בסדר הרבה אחרי שזה הפך להיות בכלל לא בסדר להמשיך לעשות אותו.

נקניקים בגרמניה

אולי אשנה כיוון? אסע לגרמניה ואלמד להכין נקניקים, אנסה לכתוב ספר ילדים, אפתח חנות מקוונת לדברים מגניבים שמצולמים ממש יפה, אלמד ספרות, אשקיע בלהיות גרפיקאית טובה יותר, אלד ילדים.

***
לאבא היה סולו בא–קפלת-היאוש, שהוא ואמא ביצעו מולי בכל פעם שמורה התקשרה לבשר להם ששוב לא נוכחתי במקום בו היה מצופה ממני להימצא. בקול בס כבד הוא דיקלם ש"בחיים אין טיוטות. לאדם אין הזדמנות שניה לשכתב את חייו. לא מקבלים מחברת חדשה אחרי שמסיימים תיכון או אוניברסיטה. השוליים המקושקשים ישארו מקושקשים לנצח. כל דף שתלשת ילווה אותך בהיעדרו לעד. אף פעם לא 'מתחילים את החיים האמיתיים' – הכל אמיתי. אלו הם חייך, כי בחיים אין סקיצות".

הפנמתי את הנאום הזה וכבר מזמן אני מנהלת את חיי בהתאם. מילא אין טיוטות רק שמישהו יבוא וינסח ראשי פרקים.מבולבלת ב2012


מתכון שהוא וריאציה למרק שי (Щи) רוסי, שהוא בעצם מרק שוקרוט, אותו אבשל מהנקניקים שאכין עם ליהי יום אחד בגרמניה.

רכיבים:
(כאלה שניתן לקנות בכל מעדניה רוסית מכובדת יותר ופחות)
– שתי פרוסות אוסובוקו
– 3 קבנוס מעושנים
– כנף הודו מעושנת
– 200 גר' נקניק זלץ בחתיכה אחת
– 250 גר' כרוב כבוש (לא שימורים)

– 4 תפוחי אדמה
– 2 גזרים
– 1 בצל
– 1 שורש סלרי
– 1 שורש פטרוזיליה
– רוזמרין
– טמין
– עלי דפנה
– כוכבי אניס

אופן הכנה:
– סוגרים בסיר עם תחתית עבה (טיגון קצר) את האוסבוקו ומניחים בצד.
– מטגנים את הבצל הפרוס.
– כשהבצל שקוף, מוסיפים פרוסות גזר, סלרי ופטרוזיליה.
– מחזירים את האוסבוקו, הבשרים המעושנים וקוביות תפוחי האדמה, מערבבים אותם טוב, מתבלים ב-2 כוכבי אניס, 3 עלי דפנה, גבעול רוזמרין וגבעול טמין.
– מוסיפים קומקום מים רותחים.
– מבשלים חצי שעה ואז מוסיפים את הכרוב הכבוש.
– מבשלים עוד רבע שעה.
– טועמים מוסיפים מלח אם צריך (כנרה שלא).
– שמים במקרר ללילה.
* מחממים על הכיריים ולא במיקרו.

כשאהיה גדולה תהיה לי מסעדה! מסעדה היא קודם כל הבטחה לעצמי, שכשאגדל לא אהיה עוד לכודה בתוך המוח שלי. אוכל לתקשר בכל מני רמות עם סועדי המגוונים ולא רק עם אלו שמרגישים לי נפשות תאומות. כשתהיה לי מסעדה אתקל בשמחה, בעודי קונה גמבות, באנשים מוכרים למחצה בשוק, אברכם ב“אהלן” לא מחייב, ולא אזַכֵה בתשובה מגומגמת (אך פרטנית למדי) כל “מה נשמע” שנורה לעברי. ניהול שיחת בכל גודל וצורה, גם הקטנות והשטחיות שבהן, יהפוך למיומנות זמינה עבורי.

מסעדה, משמעותה גם שאותר על התחרות המתמדת בה אני מתקיימת. לא אמדוד עצמי ביחס לאנשים תמימים, עוברי אורח שצרפתי למקצה בלא ידיעתם, רק משום שהיו קרובים מספיק כדי שאראה בהשגתם הוכחה לכך שהורי לא צדקו לגביי. מסעדה משמעותה שבחרתי להפסיק להיות מעצבת, ושבטח לא הפכתי לאמנית הדור, ושכנראה אני בסדר עם זה.

למסעדה שלי לא יהיה מודל עסקי. היא תקרה מעצמה בלי הלוואות או ציפיות להצלחה מסחררת ופתיחת סניפים. היא לא תגע בכוכבי מישלין ולא תופיע ברשימת "עשרת המקומות להיות בהם אם אתה תל-אביפסטר", שתתפרסם בעיתון שיירש את ”העיר” – בו  לא אדפדף כדי לרדת על הגריד וההחלטות העיצוביות.

במסעדה שלי אשתכר מהצהריים בחברת חברים מעניינים. הם ידברו ואני אקשיב בלי להרגיש שאני מחכה לתור שלי לדבר. בן זוגי יעצב את המקום, הוא ידאג שכל הכסאות יהיו באותו צבע, ישים מוסיקה ויסדר בקולור-קוד את הספרים בהוצאתו שימכרו במקום. נקרא למסעדה “תארוחה”, וזה לא יהיה מודע לעצמו – זה פשוט יהיה.

גמבות במרינדה

10 גמבות בינוניות ואדומות מאוד
6 שיני שום
מלח
רבע כוס שמן זית
6 כפות חומץ טבעי

+ שוטפים את הגמבות ומורחים אותן במעט שמן זית.
+ מניחים את הגמבות בתבנית ומכניסים אותה לתנור (שחומם מראש למקסימום במצב גריל).
+ פותחים את התנור כל 10 דקות, ומסובבים את הגמבות כך שהן ישחימו מכל הצדדים.
+ כשכל הגמבות צלויות באופן שווה, מוצאים אותן ומכסים את התבנית בנייר אפיה (זה יקל על הקילוף).
+ כשהגמבות מתקררות, קולפים אותן (בלי להוריד את הגבעול), ומסדרים בשכבות בקופסאת אחסון. אחרי כל שכבה מפזרים שום כתוש, טיפה מלח ומשפריצים חומץ. בסוף מוסיפים שמן בנדיבות ולמקרר ליום אחד.

יותר מחודש לא עדכנו. חשוב לי להסביר למה, אבל זה לא בלוג כזה – פה כותבים סיפורי מבוכה אישים-למחצה ומקשרים אותם בדרך-לא-דרך למתכון, בלי דעות ובלי אקטואליה. אסקפיזם.

הדילמות הראשונות שצצו בחיי, שלא היו קשורות ביחסי הסבוכים עם הורי, התעוררו בצבא. כבר בתחילת השירות מצאתי את עצמי במעמד של "ציירת הבסיס". ביקשו ממני לצייר תגי-יחידה, ציורי קיר ללשכת הדרג הגבוה, ובין השאר – עלוני פרופגנדה מאויירים, אותם פיזר חיל האוויר מעל עזה במטרה להגיע לילדים ולשמש כהסברה מטעם ישראל באינטיפאדה השניה.

את הסצינות שהטילו עלי לאייר קיבלתי מהממונים: "מחבל חופר מנהרה והאדמה מכלי החפירה שלו עפה על ילד פלסטיני וקוברת אותו", "משפחה ערבית מביטה מהחלון והילד מושיט ידיים ליונה מתעופפת, כאשר הוא לא רואה שמעל החלון יושב מחבל המחזיק גליוטינה, שברגע האמת תוריד לילד את הידיים", וכו'.

אני זוכרת שדי נהינתי מהמעמד המיוחד שיאפשר לי ליישם את היכולות שלי, גם במקום מסרס כמו צה"ל. ישבתי עם עפרונות וניירות מדפסת וציירתי. נושא הקריקטורות היה שולי בעיניי, לא הייתי בטוחה מה אני חושבת על כל העסק. הערבים היו מעין עיסה הומוגנית שקראו לה "האויב", אוטובוסים התפוצצו על ימין ועל שמאל, מטוסים חגו מעל שמי הדרום, ובבית שררה אווירה שלא תבייש את מטה הבחירות של ליברמן.

יום אחד זימן אותי המפקד לשיחה על האיור שהכנתי באותו שבוע. הוא בירך אותי על הכשרון והסביר לי שנדרשים תיקונים קלים במהדורה השבועית: "המחבל לא נראה מספיק ערבי (ואפילו קצת יהודי). תעבי לו את הגבות ותעקלי לו את האף", הוא אמר. הבקשה גרמה ל"עוכרת הישראל" שבי (ככה קוראים לנו בזמן האחרון) להרים את ראשה. לא הבנתי איך אדם מבוגר, לבטח דור שני לניצולי שואה בצורה זו או אחרת, לא רואה את האנלוגיה הברורה כשמש, בין השיפורים שהציע, לקריקטורות האנטישמיות באירופה הטרום (והפוסט) מלחמתית. אני זוכרת שהתווכחתי איתו ונדמה לי שאפילו מלמלתי איזה עלבון לגבי היכולת שלו לדגמן לי את הפרופיל הרצוי. בכל מקרה זו היתה הקריקטורה האחרונה שציירתי, לא כתוצאה מסרבנות אידאולוגית מצידי, אלא פשוט כי נמאס לצה"ל לבזבז תקציבים על "הסברה" והמיזם פסק.

האידאולוגיה (הפסיבית, למרבה הצער) הגיעה הרבה אחרי, כשהבנתי איך הסיפור שלנו כאומה מספר על קורבן שנרדף מספיק זמן, שהקורבניות נהייתה טבעו השני ואין לו שום יכולת לראות בעצמו את הבריון, לא משנה כמה פעמים הוא מנחית את אגרופיו. הבנתי את הסיפור של הורי ושל אלו שבאו איתם מברית המועצות הרפרסיווית: כשהם מדקלמים את המנטרה הקבועה שלהם "הערבים מבינים רק כוח", הם בעצם אומרים "מעולם לא הכרנו שם דבר חוץ מכוח". הבנתי שכשאני לא מצליחה לכתוב פוסט חביב על חיי הקטנים, סימן שאני צריכה לכתוב על משהו אחר, כי משהו עובר עלינו ואין שום דרך לקשר את זה למתכון בסוף.

הנה הגענו, והעתיד נראה וורוד (לפחות זה הווירטואלי).

פוסט מורכב הוא פוסט שבועות. זו היא תקופת ימי ההולדת שלנו, וככזו מלאת תהפוכות היא.

רגע אחד עומדות מול דוכן באשר, מתווכחות האם עדיף להיות קשה וחריפה או רכה ומסריחה. רגע אחרי מרוחות שיכורות על הספה בסלון, מנסות לדוג עם האצבעות מהפה את שיערת הכלב התורנית שהשתרבבה לה בין גבינה לגבינה. אחר כך נזכרות בכל הרגעים המביכים בחיינו, שהביאונו עד-הלום, וכשאני כותבת עד-הלום אני לא מתכוונת לספה, אלא להיותינו חברות – מצחיקות (בעיקר את עצמנו) ומביכות (את יתר הנוכחים). שוטפות זו את זו בבליל אסוציאטיבי של עלבונות ושמפניה בעלוּת מחשידה.

נזכרות בדמעות של צחוק איך ביום הולדת ה-16 שלי, "ההוא" (שהיתי מאוהבת בו מגיל 14) הכריז שיש לו חברה ושמה, באורח פלא – "אליסה". ואיך שבועות אחר כך, שמעתי ברפיט את השיר "איירוניק" של אלאניס מוריסט. משם אנחנו עוברות במהרה לסקור את התופעה המוזרה הזו, שאנשים (בניהם אלאניס), לא משתמשים נכון במושג "אירוני". אחר-כך נשבעות "שבועת מסקרפונה" שלעולם לא נספר לאיש כמה רע היה טעמנו המוזיקלי בגיל 16.

birthday-post-dancing-copy.jpg

זה הרגע בו מופיע בן זוגי וליהי צועקת לו מהספה, למרות שהוא ממש לידה: "ידעת שאליסה עדיין שומעת בון ג'ובי בסתר?". הוא לא מופתע. הוא ניחש מזמן שהסשנים של ה-90', שאנחנו עושים ביוטיוב, מסבים לי אושר, שחורג מחמימות נוסטלגית מקובלת. אני לא נסערת מהגילוי המביך. מראש דאגתי לערער את האמינות והמוניטין שלה בעיניו בכמה פרטים עסיסים מקורותיה: כמו הפעם בה הזמינה מישהו שהכירה בקושי יומיים, לארוחת יום הולדת, בהודעת ס.מ.ס, שמפתה אותו לבוא לאכול קוסקוס (אותו אייתה בשני כפים). אחר כך היא נשבעה ארוכות בחיוך זדוני, שמדובר בשגיאת-כתיב תמימה, שנובעת אך ורק מהיותה עולה חדשה .

כאן בן זוגי מגלגל עיניים וחוזר לעבוד מול המחשב. בסלון משתררת דממה. רק קרטושקה ממשיכה לרשרש עם האריזה שנשארה מהבגט.

נפילת מתח. אנחנו בוהות קצת בחלל, כל אחת חושבת בשתיקה על איך היא הגיעה להשלמה עם האקסצנטריות של עצמה, ואיך היא היתה מתייסרת בילדותה, שאין לה חברים שהיא באמת רוצה להזמין ליום ההולדת, ובוכה כשגם אלה שלא באמת רצתה לראות – לא הגיעו. משכנעת עצמה שסושיאל סקילס זה לאנשים משעממים מחוסרי כישרון ותוכן אמיתי . birthday-smaller2.jpg

אנחנו מביטות אחת בשניה בהבנה.

ליהי: "יש לך ירוק בשיניים"
אני: "סתמי, ותנקי את הפירורים מהמחשוף שלך"

פחזניות יומולדת ירוקות מקנאה וכחולות מגבינה.
כמות ל10 פחזניות: 5 לכל אחת.

לבצק:
+ חצי כוס קמח
+ חצי כוס חלב
+ 50 גר' חמאה
+ שתי ביצים וחלמון
+ טיפה מלח

למלית:
+ חצי מיכל שמנת מתוקה
+ גביע שמנת חמוצה שתי כפות גדושות
+ 30 גר' גבינה כחולה

מרתיחים את החלב עם החמאה, מנמיכים את האש למינימום, מוסיפים את כל הקמח והמלח ומערבבים במהירות.
מורידים מהאש ומתחילים לערבב במיקסר 5 דקות.משיכים לערבב ומוסיפים ביצה אחרי ביצה.עבירים את הבצק לשקית זילוף ויוצרים תלוליות יפות יפות על נייר האפיה.חממים את התנור ל-200 מעלות, מניחים כלי עם מים בתחתית, את מגש הפחזניות במרכז ואופים בלי לפתוח את התנור במשך 20 דקות.אחרי 20 דקות פותחים את התנור, ובמידת הצורך ממשיכים לחמם עוד 5 דקות בטמפרטורה נמוכה יותר.
נותנים לפחזניות להתקרר לגמרי.

מערבבים את השמנת החמוצה עם גבינה כחולה מגוררת, עדיף עם מג'יק-סטיק, עד להיוצרות עיסה אחידה. מקציפים חצי מיכל שמנת מתוקה עד לקבלת קצפת ומקפלים את הקצפת לתוך תערובת הגבינה. כשהתערובת מוכנה ממלאים בה שקית זילוף נוספת ובעזרת הפיה הדקה מחוררים את הפחזנית במקום נסתר וממלאים.
מגישים מיד.

 

סבא היה סכיזופרן. הוא מת כשהייתי בת שנה. אחרי שנפטר, ההורים שיפצו את החדר בו ישן והפכו אותו לחדר ילדים עבורי. העדויות היחידות שנותרו מסבי היו מדפי הספרים אותם הרכיב מאלפי חוליות של צמידי שעון-יד, פינה אטומה של חלון ששייף עד שאיבדה את שקיפותה (כדי שלא יציצו), וכמובן המלחמה הקרה שהכריזו הסבים האחרים שלי על אמי בשל המטען הגנטי ההפכפך שלבטח הועבר גם אלי, נכדתם היחידה.

סבי השני מת כשהייתי בת 5. מאז, סבתא נושאת בגפה את עול מאבק הגרילה באמי – דבר שלא מונע ממנה להישאר דרוכה ולו לקראת הזעיר שבאותות שיבשר על בוא הטירוף התורשתי שלי.

מה סבתא שלי הייתה אומרת לו ידעה כמה קרובה אני להיענות לאתגר? זו בדיוק הסיבה שבגללה חסכתי ממנה סיפורים על המחיר שגבו משמרות הלילה הרצופות שלי בדיוטיפרי: איך נהגתי לעמוד בפתח הבית ב-2 לפנות בוקר, בוהה במבט סהרורי מטה. מנסה להבין האם לבשתי מכנסיים או שמא נגזר עלי להתהלך בעוד שעה קלה ברחבי נתב"ג לבושה תחתונים ואפודת קופאית. בסופו של דבר יוצאת לעבודה תוך השלמה עם הרעיון שאם באמת "איבדתי את זה", הבדיקות שלי אינן שוות מאומה, שכן אין הטירוף מודע לקיומו.

crazy-room-smaller.jpg

מעולם גם לא חלקתי עם סבתא את השלכות המקצוע שלי, בגללו ידי השמאלית מזנקת אוטומטית בלחיצת "Ctrl+Z" דמיונית  בכל פעם שאני שוברת/מפילה/שופכת משהו על הרצפה. זה עוד זניח, לעומת הבהוב האור הניורוטי שמבשר על כניסתי לחדר חשוך (אני לא מצליחה להימנע מדאבל-קליק גם כשמדובר במתג אור).

במקום זה אני מספרת לה על חיי היום יום שלי, עבודתי כמעצבת, החיים עם בן-זוגי והפעלולים של הכלבה. בתגובה, מתאוננת סבתא על שהורי נתנו לי להפוך לגרפיקאית במקום להכריח אותי לרכוש מקצוע ראוי, ותוהה בקול רם האם החבר המזרחי שלי עוזר לי בעבודות הבית כי "אצלם זה לא נהוג". ברגעים האלה אני חושבת על אמא שלי ועל איך שפעם היא סיפרה לי שכשנולדתי הייתי דומה לסבתא שתי טיפות מים ואיך זה גרם לה לרצות למסור אותי.

מרק עוף לימי חולי
מרק עוף צלול שמרפא את הגוף ואת הנפש:

עוף שלם, אם אתם לא אוהבים עוף מבושל ניתן להחליף ב8 כנפיים – תוצאה זהה וזול בהרבה (הכנפיים לחתולים בחצר)
3 תפוחי אדמה
בצל שלם
2 גזרים
שורש פטרוזיליה
חצי כוס אטריות דקיקות
צרור שמיר

– פורסים את תפוחי האדמה לקוביות גסות, ואת אחד הגזרים ושורש הפטרוזיליה לפרוסות עגולות.
– מחממים 4 כפות שמן קנולה בסיר ומטגנים את הכנפיים עד השחמה.
– מוסיפים את תפוחי האדמה, הפטרוזיליה והגזר, וממשיכים לטגן 5 דקות תוך כדי ערבוב.
– מחוררים בצל לא קלוף עם המזלג, מוסיפים אותו לסיר, ומכסים ב-6 כוסות מים רותחים. ממליחים ומוסיפים ו-2 עלי דפנה.
– כשהמים מתחילים לבעבע מנמיכים את האש כך שיהיה בעבוע מאוד מאוד עדין (בצורה כזו הציר לא יעכיר), ומבשלים חצי שעה.
– בינתיים בסיר נפרד מבשלים אטריות דקות לפי הוראות היצרן, מסננים ומניחים אותן בצד להתקרר.
– כשהמרק מוכן מגרדים לתוכו את הגזר השני ונותנים למרק להתבשל עוד 5 דקות.
– מוזגים לצלחת עמוקה כמות רצויה של אטריות, מוזגים עליהן מרק ומפזרים מעל הרבה שמיר קצוץ.

crazy-soup-copy-smaller.jpg

את ירושלים עזבנו לפני חודשיים. זה לא היה קשה עבורי. יחסי עם העיר התקררו קמעה בשנה האחרונה ואת השיא ברומן שלי עם הבירה אני מייחסת לשלוש השנים בהן עבדתי בפאב ה"פרפל הייז" (שם בדוי כמובן – הוחלט, באופן חד פעמי, ליישם את הביקורת שקיבלתי על הפוסטים הקודמים). פרפל הייז שילב עבורי שלוש תכונות הכרחיות למקום עבודה מסוגו – זמני בהגדרתו ונטול אפשרויות קידום: מעסיק הגון ואדיב, צוות עובדים שהם גם חברים והיעדר חשק מוחלט מצידי לבלות במקום שלא למטרות רווח. יסכים איתי כל אחד שניסה לשלוח ידו בתחום, כי למלצר במקום הבילוי המועדף עליך הינו מתכון לאסון.

כך קרה שה"פרפל הייז" הפך לביתי השני, והצוות למשפחה אומנת. אחד מהם, איתי שמו (די עם כל הדיסקרטיות הזו) הצליח לפלס את דרכו לליבי יותר מהשאר, לא כי היו לנו תחומי עניין משותפים, דעות פוליטיות קרובות או אפילו תפיסת מציאות דומה, אלא משום אהבתנו המשותפת להגזמות.

כל אחד הגיע לחברות הזו כשמאחוריו שנים של הגזמות: כעס עצום, דעות רדיקאליות, שתייה מופרזת, אהבה טוטאלית וכמובן חיבה לא מרוסנת לבליסה חסרת מעצורים.riding-cows-smaller.jpg

בין ריב לריב (או סתם אי-הסכמה שהובילה לסיילנס טריטמנט שנמשך שבועות), ביצענו אינספור מעללים קולינאריים שאותותיהם עודם ניכרים בגזרה שלי. אם לספור על יד אחת (היד השניה עסוקה בצנצנת הלימונים הכבושים שלשמאלי):

1. הפעם בה החלטנו להכין מעורב ירושלמי לשניים, וקנינו קילו וחצי איברים פנימיים אותם ניסינו לעטוף בשתי לאפות ולבסוף אכלנו  ישר מהמחבת, בלי להישיר מבט ולהודות שזה היה יותר מידי.
2. הפעם בה ישבנו בקפה ג'ו ב-8 בבוקר אחרי משמרת מפרכת בפאב + המשך בילוי ושתיה באחד הבארים הסמוכים. שתינו כל אחד וויסקי כשסביבנו תיירים עם ילדיהם אוכלים חביתה לפני יום ארוך בכותל.
3. הפעם בה איתי לימד אותי להכין ולאכול 2 קילו קבבי כבש.
4. הפעם בה עישנו ג'ראס רעיל לפני המשמרת בפאב וחווינו את אותה הזיה (המקרה כשלעצמו אינו הגזמה, אבל כמות הפעמים שסיפרנו אודותיו – היא ללא ספק כן).
5. הפעם בה מצאנו עצמנו במסעדה יפנית בברלין שהגישה סושי – אכול כפי יכולתך (מיותר לפרט).

בעקבות עזיבתו של איתי לבירת גרמניה, רצף ההגזמות שלנו חטף מהלומה קשה, ובמקום מפגשים על בסיס שבועי, שלא לומר יומי, אנו מתראים אחת לחצי שנה לערך ולא תמיד בנסיבות שמאפשרות הגזמה ראויה. מעציב אותי לחשוב על ההשלכות עזיבתנו את ירושלים. drinking-in-the-morning-smaller.jpg

מאפה בשר מוגזם (הוגש לראשונה ביום הולדתו של איתי):

מבוסס על בלינצ'ס בשר רוסים. לעייפים והרעבים – ניתן למצוא בלינצ'ס בשר מוכנים וקפואים במקפיא של כל מעדנייה רוסית, בין כופתאות גבינה לקרפלך בשר, ולגשת רק לחלקו השני של המתכון.

לבצק:
– 2 כוסות קמח
– 2 כוסות חלב
– כוס וחצי מים
– 2 ביצים
– 1/3 כפית מלח
– חצי כפית סוכר
– חצי כפית סודה
– כף חומץ

למלית:
– 400 גרם בשר בקר או עגל טחון
– 2 בצלים
– 4 שיני שום
– שמן לטיגון

לרוטב:
– 1/2 כוס שמנת מתוקה
– מלח, פלפל
– 100 גר' גבינה מגורדת

אופן ההכנה:
– טורפים את כל חומרי הבלילה בקערה (חוץ מהסודה והחומץ) עד שמתקבלת עיסה דלילה וחלקה. שמים כפית סודה בתוך כף גדולה ושופכים עליה מעט חומץ. כאשר הסודה תוססת שופכים אותה לתוך הבלילה ומערבבים.
– מחממים מחבת טפלון, ומשמנים אותה מעט בעזרת ניר סופג. מחממים על אש בינונית. כשהמחבת חמה, יוצקים כחצי מצקת למחבת ומנענעים את המחבת כדי שהעיסה תכסה את כל שטחה.
– מטגנים על אש נמוכה עד לקבלת צבע זהוב בתחתית ומוציאים את הבלינצ'ס לצלחת שטוחה שעליה נייר סופג (צד אחד של החביתית עודנו לבן אבל לא נוזלי).
– קוצצים בצל, ומטגנים עד להזהבה. מוסיפים שום כתוש ואת הבשר הטחון ומטגנים תוך כדי הפירור שלו בעזרת מרית עד שהבשר משנה את צבעו. מתבלים. נותנים לבשר להתקרר.
– כל בלינצ'ס ממלאים ב2-3 כפות מתערובת הבשר, מקפלים את קצוות הבלינצ'סים פנימה, כאשר צידם הלבן הוא כלפי חוץ, ומגלגלים לסיגר גדול ועבה. מחממים מחבת טפלון, משומנת מעט, על אש בנונית ומטגנים כל בלינצ'ס המגולגלים עד לקבלת צבע זהוב משני צידיו, מעליו מסדרים בתוך תבנית אפיה, שופכים מעל את השמנת, מפזרים הגבינה, ולתנור על חום בינוני-גבוהה כ20 דקות.

 running-sheep.jpg

הגפילטע של אמא שלי פשוט נהדר. הוא רך, אוורירי ולא מתוק בכלל. כיאה למתכון מוצלח – עדויות לקיומו ניתן למצוא כבר במחברת המתכונים של אמא של סבתא-רבתא שלי, אבל את הרכיב המיוחד שהפך את הדג הממולא של אמי ליצירת מופת, הגתה היא בעצמה. לא אמתח אתכם יתר על המידה – מדובר בכוס וחצי של פירורי לחם לכמות של שני קרפיונים.
אם נתעלם לרגע מהחירוב המוחלט של המסורת היהודית, אני חושבת שהמתכון שלה אומר דבר מה על הבנתה בחגיגות: צריך שיהיה טעים, כיף ובלי הרבה חוקים או תהיות לגבי מה בדיוק נשתנה. לצערי לא יוצא לי לבלות את החג בבית הוריי לעתים קרובות מידי. לפני כעשור, אבא שלי הוכתר (במינוי לא פורמלי) לגוי של פסח בחברת השמירה בה הוא עובד, ובמשפחה שלנו הרכב חסר פירושו זוג (אמא ואני) – אז החגיגות נדחות לימים טובים יותר.

smaller.jpg

ובמקום לנסוע להוריי, אני מוצאת את עצמי ישובה בשולחנות של אחרים, דחוסה בין אנשים בדרגות זרות שונות, לועסת גפילטע דוחה נטול פירורים ומזמזמת בפה מלא שירים שאת מילותיהם מעולם לא למדתי. מרגישה כמו שיקסע שמישהו החליט לגייר בכוח. ממררת על שלא הפקתי את לקחי השנה שעברה, כשאבא של חברה חילק בהפגנתיות לא מכוונת, שלא לומר תום לב, את קריאת ההגדה כך שתמיד אקבל את הפסקה הכי קצרה (לך תדע אם העולה יודעת לקרוא בלי ניקוד), או את מסקנותיה של השנה שקדמה לה, בה חברי דאז החליט שדי לו ממני באמצע הנסיעה לסדר בבית דודיו, שם אמו (שהייתה עדה לתפנית הפתאומית בעלילה) הציגה אותי בפני המשפחה כ"אליסה – חברה שלנו מירושלים"  בהעדר תואר הולם יותר עקב ההורדה בדרגה.

passover-hell-copy.jpg

אני שונאת את פסח, שונאת מצות, שונאת את ההגדה, שונאת שכולם מתלוננים על המפגש ההכרחי עם המשפחה המורחבת, שונאת את מכירת החמץ בהחבא כאילו באמת יש ממי להסתיר את דבר העבירה. שונאת את נהירת ה"חילונים" למחלקת הלחמים בסופרים יום לפני, שונאת איך כל פעם אני מתפתה לבלות את הערב הארור הזה אצל משפחה ידידותית אחרת ש"לא מוכנה לשמוע שחברה של בנם/בתם/נכדתן תישאר בחג לבד". שונאת שבן זוגי מגיע ממשפחה "בעלת ערכים יהודיים", ושאשב שם השנה – דוחפת אוכל, מנסה שלא ישימו לב שאני כבר שבעה מכל זה.

והפעם מתכון נקמה מתוקה עם פקאנים מסוכרים:

באחת מאותן חגיגות הבדידות שלי הגישו סלט מצוין, ובו מרכיב שהיה סודי לא פחות מהפירורים של אמא שלי:

– חבילת גזר מגורד (חבילה, כי גזר שמגרדים בבית מוציא מיצים ומשנה לרעה את מרקם הסלט).
– צרור עירית
– 150 גר' פקאנים מסוכרים (שלושת רבעי אריזה מהסופר).

רוטב:
– שליש כוס שמן צמחי (עדיף לא שמן זית)
– מיץ משני לימונים
– מלח
– פלפל גרוס
– חצי כפית דבש
* אופציה: כפית חרדל דיז'ון.

קוצצים את העירית, מוסיפים לגזר, שופכים מעל את הרוטב, מערבבים ושמים במקרר לשעה. מוסיפים את הפקאנים לפני ההגשה.

maror-2.jpg

גדלתי ברמלה בשכונה של רוסים, אחת מרבות שנבנו בשנות ה-90 בניסיון כושל של המדינה לאכלס את העליה בערים טעונות הטיפוח. כל חבריי היו רוסים. דיברנו בדיאלקט שמורכב מ-50% עברית, 30% רוסית עילגת  ו-20% "סבבה".
הבילויים המשותפים שלנו בתקופת טרום-הרישיון כללו מפגשים בבתים של חברים (שהוריהם נסעו לצימר/אילת), אלכוהול וריקודים בחדר חשוך (ע"ע: חנה מ"מחוברות").
אמי היתה מתעקשת שאוכל משהו בכל פעם שהתכוננתי לצאת למסיבה כזו. בדאגה אמהית מהסוג ששמור רק לרוסים, היא הסבירה לי שאסור לשתות על בטן ריקה. ליהגתי בבוז טינאייג'רי שאני מאחרת ואין לי זמן לקציצות שלה, ובתגובה היא הפצירה בי שאם יהיה שם אלכוהול "רציני" (קגלביץ' מהול בתפוזים/ספרייט), אדאג לאכול לפני זה קוביית חמאה.
אל תטעו מדובר בהמלצה משונה – אפילו בקהילה שלנו.

russians-partying-one-smaller.jpg

מתברר שאכילת מזון שומני וקר מעכבת את ספיגת האלכוהול בגוף, ומונעת השתכרות מהירה. זו גם הסיבה ששולחנות חג בבתים רוסיים לא כוללים מנות חמות – רק חמוצים, מעושנים למינהם ושלל סלטים מכוסים במיונז.
אחד מהסלטים האלה הפך למנת הדגל של החגיגות הדיוניסיות שלנו. אין בו מרכיבים מפוארים, ליהפך, ועדיין לא תמצאו בית רוסי שבו מכינים את סלט ה"אוליבייה" ביום חול, או לחילופין – בית שבו לא מכינים אותו ביום חג.
המתכונים משתנים בהתאם לאיזורים שונים ברוסיה (כל משפחה שפגשתי הייתה קנאית למתכון שלה בערך כמו ישראלים לחומוס הכי "אסלי"), אבל המהות אותה מהות – סלט שמגיע כ-סייד דיש לאלכוהל, בין אם מדובר בוודקת יומולדת או שמפניית ערב השנה החדשה.

russians-partying-two-smaller-copy.jpg

סלט האוליביה המשפחתי שלי:
המתכון הוא נוסחה דינמית שמאפשרת הכנה בכמויות שונות, שנקבעות על פי מספר תפוחי האדמה (להלן – X):

תפו"א בינוניים צהובים (X)
ביצים קשות (X מינוס 2)
מלפפונים במלח- גודל בינוני (1.5 X)
אפונה מקופסאת שימורים (לפי הטעם ושתהיה נוכחות)
נקניק מבושל* / חזה עוף (שליש מנפח X)
מיונז (ככל שהמצפון מאפשר לכם. הסלט צריך להיות לח)
מלח (טיפונת. רוב המליחות מגיעה מהחמוצים(
שמן קנולה (טיפונת – אם שמתם מספיק מיונז. יותר – אם חסכתם במיונז).

תוספות שראיתי בבתים אחרים:
גזר מבושל
בצל חי
בשר בקר במקום הנקניק

* "הנקניק המבושל" הוא הגירסא הרוסית למורטדלה האיטלקית (בעצם מדובר בנקניקיה בקוטר של צלוחית תה). ככזה הוא נמכר במעדניות רוסיות לצד דליקטסים רבים שתשלמו עליהם מחיר כפול בטיב-טעם. לאלו מכם שעוד לא מוכנים להארדקור הרוסי – ניתן להחליף בחזה עוף מכובס.

– מבשלים את תפוחי האדמה עד שהם מוכנים (לפני שהפכו לפירה) ונותנים להם להתקרר בצד.
– מבשלים את הביצים (10 דקות רתיחה), שמים אותם דקה מתחת לזרם מים קרים, ומניחים
ליד תפוחי האדמה.
– כשתפוחי האדמה והביצים התקררו, קולפים וחותכים אותם לקוביות קטנות (כחצי ס"מ, או ס"מ אחד אם אתם עצלנים).
– חותחים את המלפפונים ואת חזה העוף/הנקניק לקוביות באותו הגודל.
– מוסיפים את האפונה, את המיונז ואת שמן הקנולה ביחס שהוסבר לעיל.

טעים הרבה הרבה יותר אחרי שעה-שעתיים במקרר.

babs-smaller.jpg