הגפילטע של אמא שלי פשוט נהדר. הוא רך, אוורירי ולא מתוק בכלל. כיאה למתכון מוצלח – עדויות לקיומו ניתן למצוא כבר במחברת המתכונים של אמא של סבתא-רבתא שלי, אבל את הרכיב המיוחד שהפך את הדג הממולא של אמי ליצירת מופת, הגתה היא בעצמה. לא אמתח אתכם יתר על המידה – מדובר בכוס וחצי של פירורי לחם לכמות של שני קרפיונים.
אם נתעלם לרגע מהחירוב המוחלט של המסורת היהודית, אני חושבת שהמתכון שלה אומר דבר מה על הבנתה בחגיגות: צריך שיהיה טעים, כיף ובלי הרבה חוקים או תהיות לגבי מה בדיוק נשתנה. לצערי לא יוצא לי לבלות את החג בבית הוריי לעתים קרובות מידי. לפני כעשור, אבא שלי הוכתר (במינוי לא פורמלי) לגוי של פסח בחברת השמירה בה הוא עובד, ובמשפחה שלנו הרכב חסר פירושו זוג (אמא ואני) – אז החגיגות נדחות לימים טובים יותר.
ובמקום לנסוע להוריי, אני מוצאת את עצמי ישובה בשולחנות של אחרים, דחוסה בין אנשים בדרגות זרות שונות, לועסת גפילטע דוחה נטול פירורים ומזמזמת בפה מלא שירים שאת מילותיהם מעולם לא למדתי. מרגישה כמו שיקסע שמישהו החליט לגייר בכוח. ממררת על שלא הפקתי את לקחי השנה שעברה, כשאבא של חברה חילק בהפגנתיות לא מכוונת, שלא לומר תום לב, את קריאת ההגדה כך שתמיד אקבל את הפסקה הכי קצרה (לך תדע אם העולה יודעת לקרוא בלי ניקוד), או את מסקנותיה של השנה שקדמה לה, בה חברי דאז החליט שדי לו ממני באמצע הנסיעה לסדר בבית דודיו, שם אמו (שהייתה עדה לתפנית הפתאומית בעלילה) הציגה אותי בפני המשפחה כ"אליסה – חברה שלנו מירושלים" בהעדר תואר הולם יותר עקב ההורדה בדרגה.
אני שונאת את פסח, שונאת מצות, שונאת את ההגדה, שונאת שכולם מתלוננים על המפגש ההכרחי עם המשפחה המורחבת, שונאת את מכירת החמץ בהחבא כאילו באמת יש ממי להסתיר את דבר העבירה. שונאת את נהירת ה"חילונים" למחלקת הלחמים בסופרים יום לפני, שונאת איך כל פעם אני מתפתה לבלות את הערב הארור הזה אצל משפחה ידידותית אחרת ש"לא מוכנה לשמוע שחברה של בנם/בתם/נכדתן תישאר בחג לבד". שונאת שבן זוגי מגיע ממשפחה "בעלת ערכים יהודיים", ושאשב שם השנה – דוחפת אוכל, מנסה שלא ישימו לב שאני כבר שבעה מכל זה.
והפעם מתכון נקמה מתוקה עם פקאנים מסוכרים:
באחת מאותן חגיגות הבדידות שלי הגישו סלט מצוין, ובו מרכיב שהיה סודי לא פחות מהפירורים של אמא שלי:
– חבילת גזר מגורד (חבילה, כי גזר שמגרדים בבית מוציא מיצים ומשנה לרעה את מרקם הסלט).
– צרור עירית
– 150 גר' פקאנים מסוכרים (שלושת רבעי אריזה מהסופר).
רוטב:
– שליש כוס שמן צמחי (עדיף לא שמן זית)
– מיץ משני לימונים
– מלח
– פלפל גרוס
– חצי כפית דבש
* אופציה: כפית חרדל דיז'ון.
קוצצים את העירית, מוסיפים לגזר, שופכים מעל את הרוטב, מערבבים ושמים במקרר לשעה. מוסיפים את הפקאנים לפני ההגשה.
10 תגובות
Comments feed for this article
מרץ 26, 2010 בשעה 8:11 pm
בחור
קול
חשבתי על זה,
אני עליתי בגיל 4 מרוסיה. ועכשיו אני בן 24. זאת אומרת שאפשר לומר שמצד אחד גדלתי בישראל מצד שני אין ספק שאני רוסי
וכל הדור שבגילי מרגיש ככה, הוא מכיר את הניואנסים של הישראליות אבל גם מכיר את הרוסיות שבו
ועכשיו כשאנחנו כבר ילדים גדולים זה בטח יתחיל לתת את אותותיו בשלל מקומות תרבותיים
כמו הבלוג הזה
אז קול
אני גם שונא את ליל הסדר דווקא בגלל שאני נאלץ להעביר אותו עם המשפחה הרוסית הקטנה שלי.
תמשיכו לכתוב
מרץ 26, 2010 בשעה 11:12 pm
ellakookoo
אליסה אני זוכרת שכבר שמעתי ממך את הנאום הזה בגנות החג,
אך אין ספק שכאן הוא משכנע ומנומק מאי פעם..
"אליסה חברה שלנו מירושלים". צחקתי צחקתי צחקתי.
ליהי את מהממת.
מרץ 26, 2010 בשעה 11:13 pm
ellakookoo
וכמעט שכחתי: חג שמח ונטול טראומות חדשות גרלז. אמן.
מרץ 27, 2010 בשעה 12:12 am
ליהי יעקב
אלהלולו, תודה! שיהיה לך חג מלא חירות וחרוסת, נתראה במימונה מתחת לשולחן.
מרץ 27, 2010 בשעה 12:26 am
אמיתי סנדי
לא מבין, איך קרה שאין לך חבורת מפלט לליל הסדר? כמה עשוקה את מתעקשת להיות? לסדר לך אחת? יש לי כמה מכרים שלא עושים סדר. רובם ככולם רוסים, אבל אני בטוח שזה מקרי בלבד.
מרץ 27, 2010 בשעה 9:15 am
עלמה
איזה יופי של פוסט.
מרץ 27, 2010 בשעה 11:22 am
yuckonfood
הי אמיתי,
"חבורת מפלט" נשמע מרתק! מדובר בארגון סודי? 🙂
האמת, פסח פשוט לא מרגיש לי חגיגי מספיק כדי שאדאג לקונסטלציות אלטרנטיביות עבורו.
יצא שבמספר הזדמנויות הוזמנתי על ידי חברים קרובים לחגוג עם משפחתם ותמיד זה השתבש איכשהו (ראה פוסט).
מרץ 27, 2010 בשעה 8:37 pm
חנה ליכט
כמה בדידות מלאה מביא עימו החג. יצירה נהדרת.
שמחתי לגלות את אתר זה! מצפה לבאות ומקווה שהחג יעבור בטוב 😳
אפריל 25, 2010 בשעה 7:05 pm
אפילו עז
טעמתי סלט ממש דומה באחד מהאירועים המשפחתיים הללו. טוב שעכשיו יש מתכון מסודר לשחזור (:
מצטרפת לשנאה המפורטת. מה שכן, במשפחתנו יש לא מעט דעות דומות, ולכן הורדנו את קריאת ההגדה מהלו"ז וגם אין בעיה להגיש חמץ בליל הסדר (בכל זאת, צריך תחתית לעוגת הגבינה ומרק עוף הכי נוסטלגיה עם אטריות "לוקשלך" או שקדי מרק).
דצמבר 1, 2011 בשעה 9:33 pm
מאיה
איזה פוסט יפהפה. זה הבלוג האהוב עליי ביותר אי פעם. אם הוא יחזור לחיים זה יהיה כייף.
תודה.