מתכון לאסון או הפעם בה טסתי לתל אביב על גבי כדור תותח

את ירושלים עזבנו לפני חודשיים. זה לא היה קשה עבורי. יחסי עם העיר התקררו קמעה בשנה האחרונה ואת השיא ברומן שלי עם הבירה אני מייחסת לשלוש השנים בהן עבדתי בפאב ה"פרפל הייז" (שם בדוי כמובן – הוחלט, באופן חד פעמי, ליישם את הביקורת שקיבלתי על הפוסטים הקודמים). פרפל הייז שילב עבורי שלוש תכונות הכרחיות למקום עבודה מסוגו – זמני בהגדרתו ונטול אפשרויות קידום: מעסיק הגון ואדיב, צוות עובדים שהם גם חברים והיעדר חשק מוחלט מצידי לבלות במקום שלא למטרות רווח. יסכים איתי כל אחד שניסה לשלוח ידו בתחום, כי למלצר במקום הבילוי המועדף עליך הינו מתכון לאסון.

כך קרה שה"פרפל הייז" הפך לביתי השני, והצוות למשפחה אומנת. אחד מהם, איתי שמו (די עם כל הדיסקרטיות הזו) הצליח לפלס את דרכו לליבי יותר מהשאר, לא כי היו לנו תחומי עניין משותפים, דעות פוליטיות קרובות או אפילו תפיסת מציאות דומה, אלא משום אהבתנו המשותפת להגזמות.

כל אחד הגיע לחברות הזו כשמאחוריו שנים של הגזמות: כעס עצום, דעות רדיקאליות, שתייה מופרזת, אהבה טוטאלית וכמובן חיבה לא מרוסנת לבליסה חסרת מעצורים.

בין ריב לריב (או סתם אי-הסכמה שהובילה לסיילנס טריטמנט שנמשך שבועות), ביצענו אינספור מעללים קולינאריים שאותותיהם עודם ניכרים בגזרה שלי. אם לספור על יד אחת (היד השניה עסוקה בצנצנת הלימונים הכבושים שלשמאלי):

1. הפעם בה החלטנו להכין מעורב ירושלמי לשניים, וקנינו קילו וחצי איברים פנימיים אותם ניסינו לעטוף בשתי לאפות ולבסוף אכלנו  ישר מהמחבת, בלי להישיר מבט ולהודות שזה היה יותר מידי.
2. הפעם בה ישבנו בקפה ג'ו ב-8 בבוקר אחרי משמרת מפרכת בפאב + המשך בילוי ושתיה באחד הבארים הסמוכים. שתינו כל אחד וויסקי כשסביבנו תיירים עם ילדיהם אוכלים חביתה לפני יום ארוך בכותל.
3. הפעם בה איתי לימד אותי להכין ולאכול 2 קילו קבבי כבש.
4. הפעם בה עישנו ג'ראס רעיל לפני המשמרת בפאב וחווינו את אותה הזיה (המקרה כשלעצמו אינו הגזמה, אבל כמות הפעמים שסיפרנו אודותיו – היא ללא ספק כן).
5. הפעם בה מצאנו עצמנו במסעדה יפנית בברלין שהגישה סושי – אכול כפי יכולתך (מיותר לפרט).

בעקבות עזיבתו של איתי לבירת גרמניה, רצף ההגזמות שלנו חטף מהלומה קשה, ובמקום מפגשים על בסיס שבועי, שלא לומר יומי, אנו מתראים אחת לחצי שנה לערך ולא תמיד בנסיבות שמאפשרות הגזמה ראויה. מעציב אותי לחשוב על ההשלכות עזיבתנו את ירושלים.

מאפה בשר מוגזם (הוגש לראשונה ביום הולדתו של איתי):

מבוסס על בלינצ'ס בשר רוסים. לעייפים והרעבים – ניתן למצוא בלינצ'ס בשר מוכנים וקפואים במקפיא של כל מעדנייה רוסית, בין כופתאות גבינה לקרפלך בשר, ולגשת רק לחלקו השני של המתכון.

לבצק:
– 2 כוסות קמח
– 2 כוסות חלב
– כוס וחצי מים
– 2 ביצים
– 1/3 כפית מלח
– חצי כפית סוכר
– חצי כפית סודה
– כף חומץ

למלית:
– 400 גרם בשר בקר או עגל טחון
– 2 בצלים
– 4 שיני שום
– שמן לטיגון

לרוטב:
– 1/2 כוס שמנת מתוקה
– מלח, פלפל
– 100 גר' גבינה מגורדת

אופן ההכנה:
– טורפים את כל חומרי הבלילה בקערה (חוץ מהסודה והחומץ) עד שמתקבלת עיסה דלילה וחלקה. שמים כפית סודה בתוך כף גדולה ושופכים עליה מעט חומץ. כאשר הסודה תוססת שופכים אותה לתוך הבלילה ומערבבים.
– מחממים מחבת טפלון, ומשמנים אותה מעט בעזרת ניר סופג. מחממים על אש בינונית. כשהמחבת חמה, יוצקים כחצי מצקת למחבת ומנענעים את המחבת כדי שהעיסה תכסה את כל שטחה.
– מטגנים על אש נמוכה עד לקבלת צבע זהוב בתחתית ומוציאים את הבלינצ'ס לצלחת שטוחה שעליה נייר סופג (צד אחד של החביתית עודנו לבן אבל לא נוזלי).
– קוצצים בצל, ומטגנים עד להזהבה. מוסיפים שום כתוש ואת הבשר הטחון ומטגנים תוך כדי הפירור שלו בעזרת מרית עד שהבשר משנה את צבעו. מתבלים. נותנים לבשר להתקרר.
– כל בלינצ'ס ממלאים ב2-3 כפות מתערובת הבשר, מקפלים את קצוות הבלינצ'סים פנימה, כאשר צידם הלבן הוא כלפי חוץ, ומגלגלים לסיגר גדול ועבה. מחממים מחבת טפלון, משומנת מעט, על אש בנונית ומטגנים כל בלינצ'ס המגולגלים עד לקבלת צבע זהוב משני צידיו, מעליו מסדרים בתוך תבנית אפיה, שופכים מעל את השמנת, מפזרים הגבינה, ולתנור על חום בינוני-גבוהה כ20 דקות.