יותר מחודש לא עדכנו. חשוב לי להסביר למה, אבל זה לא בלוג כזה – פה כותבים סיפורי מבוכה אישים-למחצה ומקשרים אותם בדרך-לא-דרך למתכון, בלי דעות ובלי אקטואליה. אסקפיזם.

הדילמות הראשונות שצצו בחיי, שלא היו קשורות ביחסי הסבוכים עם הורי, התעוררו בצבא. כבר בתחילת השירות מצאתי את עצמי במעמד של "ציירת הבסיס". ביקשו ממני לצייר תגי-יחידה, ציורי קיר ללשכת הדרג הגבוה, ובין השאר – עלוני פרופגנדה מאויירים, אותם פיזר חיל האוויר מעל עזה במטרה להגיע לילדים ולשמש כהסברה מטעם ישראל באינטיפאדה השניה.

את הסצינות שהטילו עלי לאייר קיבלתי מהממונים: "מחבל חופר מנהרה והאדמה מכלי החפירה שלו עפה על ילד פלסטיני וקוברת אותו", "משפחה ערבית מביטה מהחלון והילד מושיט ידיים ליונה מתעופפת, כאשר הוא לא רואה שמעל החלון יושב מחבל המחזיק גליוטינה, שברגע האמת תוריד לילד את הידיים", וכו'.

אני זוכרת שדי נהינתי מהמעמד המיוחד שיאפשר לי ליישם את היכולות שלי, גם במקום מסרס כמו צה"ל. ישבתי עם עפרונות וניירות מדפסת וציירתי. נושא הקריקטורות היה שולי בעיניי, לא הייתי בטוחה מה אני חושבת על כל העסק. הערבים היו מעין עיסה הומוגנית שקראו לה "האויב", אוטובוסים התפוצצו על ימין ועל שמאל, מטוסים חגו מעל שמי הדרום, ובבית שררה אווירה שלא תבייש את מטה הבחירות של ליברמן.

יום אחד זימן אותי המפקד לשיחה על האיור שהכנתי באותו שבוע. הוא בירך אותי על הכשרון והסביר לי שנדרשים תיקונים קלים במהדורה השבועית: "המחבל לא נראה מספיק ערבי (ואפילו קצת יהודי). תעבי לו את הגבות ותעקלי לו את האף", הוא אמר. הבקשה גרמה ל"עוכרת הישראל" שבי (ככה קוראים לנו בזמן האחרון) להרים את ראשה. לא הבנתי איך אדם מבוגר, לבטח דור שני לניצולי שואה בצורה זו או אחרת, לא רואה את האנלוגיה הברורה כשמש, בין השיפורים שהציע, לקריקטורות האנטישמיות באירופה הטרום (והפוסט) מלחמתית. אני זוכרת שהתווכחתי איתו ונדמה לי שאפילו מלמלתי איזה עלבון לגבי היכולת שלו לדגמן לי את הפרופיל הרצוי. בכל מקרה זו היתה הקריקטורה האחרונה שציירתי, לא כתוצאה מסרבנות אידאולוגית מצידי, אלא פשוט כי נמאס לצה"ל לבזבז תקציבים על "הסברה" והמיזם פסק.

האידאולוגיה (הפסיבית, למרבה הצער) הגיעה הרבה אחרי, כשהבנתי איך הסיפור שלנו כאומה מספר על קורבן שנרדף מספיק זמן, שהקורבניות נהייתה טבעו השני ואין לו שום יכולת לראות בעצמו את הבריון, לא משנה כמה פעמים הוא מנחית את אגרופיו. הבנתי את הסיפור של הורי ושל אלו שבאו איתם מברית המועצות הרפרסיווית: כשהם מדקלמים את המנטרה הקבועה שלהם "הערבים מבינים רק כוח", הם בעצם אומרים "מעולם לא הכרנו שם דבר חוץ מכוח". הבנתי שכשאני לא מצליחה לכתוב פוסט חביב על חיי הקטנים, סימן שאני צריכה לכתוב על משהו אחר, כי משהו עובר עלינו ואין שום דרך לקשר את זה למתכון בסוף.