יותר מחודש לא עדכנו. חשוב לי להסביר למה, אבל זה לא בלוג כזה – פה כותבים סיפורי מבוכה אישים-למחצה ומקשרים אותם בדרך-לא-דרך למתכון, בלי דעות ובלי אקטואליה. אסקפיזם.
הדילמות הראשונות שצצו בחיי, שלא היו קשורות ביחסי הסבוכים עם הורי, התעוררו בצבא. כבר בתחילת השירות מצאתי את עצמי במעמד של "ציירת הבסיס". ביקשו ממני לצייר תגי-יחידה, ציורי קיר ללשכת הדרג הגבוה, ובין השאר – עלוני פרופגנדה מאויירים, אותם פיזר חיל האוויר מעל עזה במטרה להגיע לילדים ולשמש כהסברה מטעם ישראל באינטיפאדה השניה.
את הסצינות שהטילו עלי לאייר קיבלתי מהממונים: "מחבל חופר מנהרה והאדמה מכלי החפירה שלו עפה על ילד פלסטיני וקוברת אותו", "משפחה ערבית מביטה מהחלון והילד מושיט ידיים ליונה מתעופפת, כאשר הוא לא רואה שמעל החלון יושב מחבל המחזיק גליוטינה, שברגע האמת תוריד לילד את הידיים", וכו'.
אני זוכרת שדי נהינתי מהמעמד המיוחד שיאפשר לי ליישם את היכולות שלי, גם במקום מסרס כמו צה"ל. ישבתי עם עפרונות וניירות מדפסת וציירתי. נושא הקריקטורות היה שולי בעיניי, לא הייתי בטוחה מה אני חושבת על כל העסק. הערבים היו מעין עיסה הומוגנית שקראו לה "האויב", אוטובוסים התפוצצו על ימין ועל שמאל, מטוסים חגו מעל שמי הדרום, ובבית שררה אווירה שלא תבייש את מטה הבחירות של ליברמן.
יום אחד זימן אותי המפקד לשיחה על האיור שהכנתי באותו שבוע. הוא בירך אותי על הכשרון והסביר לי שנדרשים תיקונים קלים במהדורה השבועית: "המחבל לא נראה מספיק ערבי (ואפילו קצת יהודי). תעבי לו את הגבות ותעקלי לו את האף", הוא אמר. הבקשה גרמה ל"עוכרת הישראל" שבי (ככה קוראים לנו בזמן האחרון) להרים את ראשה. לא הבנתי איך אדם מבוגר, לבטח דור שני לניצולי שואה בצורה זו או אחרת, לא רואה את האנלוגיה הברורה כשמש, בין השיפורים שהציע, לקריקטורות האנטישמיות באירופה הטרום (והפוסט) מלחמתית. אני זוכרת שהתווכחתי איתו ונדמה לי שאפילו מלמלתי איזה עלבון לגבי היכולת שלו לדגמן לי את הפרופיל הרצוי. בכל מקרה זו היתה הקריקטורה האחרונה שציירתי, לא כתוצאה מסרבנות אידאולוגית מצידי, אלא פשוט כי נמאס לצה"ל לבזבז תקציבים על "הסברה" והמיזם פסק.
האידאולוגיה (הפסיבית, למרבה הצער) הגיעה הרבה אחרי, כשהבנתי איך הסיפור שלנו כאומה מספר על קורבן שנרדף מספיק זמן, שהקורבניות נהייתה טבעו השני ואין לו שום יכולת לראות בעצמו את הבריון, לא משנה כמה פעמים הוא מנחית את אגרופיו. הבנתי את הסיפור של הורי ושל אלו שבאו איתם מברית המועצות הרפרסיווית: כשהם מדקלמים את המנטרה הקבועה שלהם "הערבים מבינים רק כוח", הם בעצם אומרים "מעולם לא הכרנו שם דבר חוץ מכוח". הבנתי שכשאני לא מצליחה לכתוב פוסט חביב על חיי הקטנים, סימן שאני צריכה לכתוב על משהו אחר, כי משהו עובר עלינו ואין שום דרך לקשר את זה למתכון בסוף.
15 תגובות
Comments feed for this article
יוני 28, 2010 בשעה 7:04 am
ellakookoo
איכשהו חשתי תחושות דומות בחודשים האחרונים
בכל פעם שבה ניגשתי לאייר עוד איור שמתיימר להיות נאיבי/
יפה/ (=לא מעניין). (אפשר לקרוא לזה מחסום איור?)
אני מזדהה מאד עם הצורך הזה להתחיל להתאמת
עם המציאות שסביבנו, ולהפסיק לנסות להיות עוד וועדת קישוט אוטונומית שמייצרת אסטטיקה ריקה מתוכן. לא שחלילה, זה מה שאני חושבת שעשיתן כאן
עד כה. ממש לא. זאת סתם מן תחושה כללית שרק מתחזקת אצלי לאחרונה
שכולם כבר נורא התעייפו מלדבר על זה והלכו לישון.
תודה שנשארתן ערות.
יוני 28, 2010 בשעה 11:29 am
חנה ליכט
עצוב להזכר במציאות חשוב ומעודד לקרוא את הקולות מרגש להתבונן
יוני 28, 2010 בשעה 5:02 pm
עלמה
וואו.
כתבת מאוד יפה, והאיור עם הגליוטינה פשוט מצמרר.
אני לא יודעת אם יש דבר כמו "החיים הקטנים שלי" עכשיו. כולנו קשורות למה שקורה וחוות אותה (גם במקומות אינטימיים כמו המטבח או הבית)
יוני 28, 2010 בשעה 7:52 pm
yuck
תודה על העידוד, סליחה על הכבדות
יוני 29, 2010 בשעה 1:05 pm
רותי
פשוט פוסט יפהפה. תודה לך!
יוני 29, 2010 בשעה 3:01 pm
קרן
כל כך מזדהה. אני מקנאה ביכולת שלך בסופו של דבר כן להתעסק במציאות.
אני תמיד נשארת חסרת מילים וקווים ונכנסת לדכאון.
יולי 2, 2010 בשעה 11:18 pm
אלכס
זה….זה מאוד יפה, כל הכבוד!
יולי 26, 2010 בשעה 5:53 pm
טליה
רק עכשיו,בנס,גיליתי את הבלוג המשגע הזה! אנא,אנא,רשמי אותי לקבלת עדכונים במייל…תודה!
יולי 26, 2010 בשעה 6:34 pm
alisagoikhman
הי טליה,
רב תודות.
על מנת להרשם לעדכונים אוטומטיים עלייך ללחוץ על "פיד רסס לרשימות" בתחתית התפריט הימני.
אוגוסט 14, 2010 בשעה 10:19 am
רונית
פשוט מדהים. גיליתי באקראי ומבטיחה להמשיך ולבלוש. עשית לי תענוג של שבת בבקר
אוקטובר 11, 2010 בשעה 6:58 am
דנה
איזה בלוג מופתי. סיימתי עכשיו לקרוא את רוב הפוסטים בשעה של התחמקות מעבודה ממשית במהלכה נתקלתי במקרה בבלוג הזה. רק חסר לי דבר אחד די שולי: לדעת איזה מתכון נמצא בתוך איזה פוסט. שיהיה לכן בהצלחה!
אוקטובר 27, 2010 בשעה 8:26 pm
גדי
האיור עם הכלבים מעולה. לגבי הדברים שכתבת – עמוקים ומשמעותיים.
פברואר 2, 2011 בשעה 11:50 am
זיו
וואוו. כל כך קשה לקרוא אמת. הגעתי במקרה מבטיח לחזור ולקרוא עוד
פברואר 15, 2011 בשעה 9:00 am
דיאטה
פוסט נפלא! תודה רבה
מאי 23, 2011 בשעה 6:05 pm
אורלי
הדברים שלך נגעו ללבי.