You are currently browsing the category archive for the ‘אלכוהליזם’ category.

ביום שאחרי הילולת שכרות, ההאנגאובר הוא הפעוט שבדאגותי. עיקר הסבל מוסב לי מהידיעה ש"התנהגתי כמו מפגרת". הפיגור חמקמק הוא, ואם תבקשו שאצביע על אמירה ספציפית שהזניקה אותו, כנראה שלא אדע לעשות זאת. את הכוסית הגורלית, שממנה העניינים החלו להתחמם, אני דווקא יודעת לזהות. כמו מחליקה חובבנית על הקרח, אני שולקת את המנה שגורמת לי להרפות מהמעקה ומתחילה לדדות, במה שעשוי להראות מהצד כמו ריקודה של אליין, אל מרכז העניינים. בבוקר שאחרי, אזכר איך טפחתי על שכמו של אלמוני באהדה והכרזתי שאני ופלוני נועדנו להיות חברי נפש.

נחמתי היא שמונוגמית אני, ותקופת "הדרנק דיילינג" שלי מאחורי. אותם ימים אמנם נשארו בעבר, אך הרפלקס עדיין פה. לכן כוס מספר ארבע, בסטיית תקן קלה (כי מי סופר בעצם), היא בדרך כלל הטריגר שלי לספר לחברי החדשים, אדמדמי הלחיים, על מבוכות מהעבר שנגרמו לי בשל שתיה מופרזת. הם צוחקים בקול גדול ואני, מעודדת מההצלחה ומונחה על-ידי הגיון הרשתות החברתיות: if you liked this you might also like to see me dancing, קופצת ממקומי ומתחילה לנענע.

מנענעת
מספר גורמים אפשריים לתופעה:
ראשית, רוסייה אני. ועם כל הכבוד לקורקטיות הפוליטית – יש לנו נטייה.
קטליזטור שני הוא בלי ספק התדירות הנמוכה שבה אני משתכרת. אחיזתי בפיכחות התרופפה מאז התקופה בה עבדתי כמוזגת, וכנראה שאחת הסיבות המכריעות לכך היתה הפסקת התרגול היומיומי.

הסיבה השלישית, והכנה יותר, היא הנכות החברתית שלי. תוך שניות ספורות מרגע כניסתי לסיטואציה הומת אדם אני מאבדת תחושה. לא בידיים או ברגליים אלא את תחושת העצמי באופן כללי. במקום לראות מבפנים החוצה, להתבונן מתוך עצמי על מי שנמצא מולי (כמו שנהוג בפיזיולוגיה האנושית) – אני צופה על הסיטואציה מבחוץ, כלומר רואה במסך מפוצל את עצמי מהמון נקודות מבט של הסובבים אותי. מה שנשמע כאגו-טריפ מטורף, הוא בעצם בדיוק ההפך, ככה מרגישה חרדה. הדרך היחידה לצאת מההתקף ולהתכנס חזרה לתוך עצמי, באופן אירוני למדי, היא להרפות מהמושכות ולדפוק את הראש.

התקף חרדה

המאיירת שלחה לי קישור "אין לך פרופיל פייסבוק? אולי אתה פסיכופת". היא שלחה לי אותו ישירות למייל, כי אין לי פייסבוק. בכתבה מצוטטים פסיכולוגים שטוענים שהעדר פרופיל ברשת החברתית הוא סימן לבעיות תפקוד חברתי. משעשע שחברות כח אדם ממאנות להעסיק חסרי פרופיל, מחשש שיתגלו כרוצחים סדרתיים. קצת מטריד, שנערות מתבקשות להימנע מלהתרועע עם מחזרים שאינם מרושתים חברתית.

תחילה צחקקתי על הקונפורמיזם האנגלוסקסי שמשתקף בהצהרות אלו, ואז דמיינתי את עצמי (במבט מבחוץ כמובן) ישובה בקיוביקל אמריקאי – נמנעת מ"להריץ קטעים" עם הקולגות ליד מכונת הצילום או הקולר. לכודה בין הרצון שלי לא לאכול בגפי, לבין האיסור להשתכר באמצע יום העבודה. יודעת שקוקטייל צהריים הוא האמצעי היחיד שלי לתקשר עם טוד או ג'וש.

בטקסט ההיכרות שבאתר הפורטפוליו שלי, אני מכריזה בגאון על היותי אדם חסר פרופיל. הרציונל, כך כתבתי שם לפני שנה וחצי, הוא הרצון לשלוט בפרסונה המקוונת שלי. אודה כאן (בבלוג שהוא התערטלות ווירטואלית לכל הדעות), שאני נמנעת מפייסבוק מהכרח ולא מבחירה. כמה שהייתי שמחה לדשן את הרשת בלייקים שלי, להצית מחדש את להבת החברות עם האנשים הרבים שנשרו מחיי עקב חוסר עיניין הדדי, לפבלש לינקים מצחיקים על פסיכופתים מתבודדים. כל זאת בעודי שותה עוד כוסית כתרופת מנע לבוקר שאחרי ההילולה.

ג'וש וטוד
מתכון לארוחת שאריות הכבוד העצמי בבוקר שאחרי.
שני תפוחי אדמה מבושלים מהמקרר
חצי כוס ריוויון
ביצה
מלח
2/3 כוס קמח
מלח
טיפה סוכר
פלפל שחור
אגוז מוסקט.
שמן לטיגון
לרוטב:
גביע שמנת חמוצה
כף חרדל / ווסאבי שנשארה ממשלוח הסושי

~~
– מועכים את תפוחי האדמה. מוסיפים את שאר מרכיבי הבלילה ומערבבים עד שמתקבלת בלילה קרמית בסמיכות של אשל.
– משמנים ומחממים את המחבת. שופכים בלילה בכמות של שלוש כפות בערך ומשטחים לעובי של חצי ס"מ.
– מטגנים משני הצדדים ומניחים על נייר סופג.
– אוכלים עם רוטב השמנתווסאבי (מעורבבים).

מודעות פרסומת

כשאהיה גדולה תהיה לי מסעדה! מסעדה היא קודם כל הבטחה לעצמי, שכשאגדל לא אהיה עוד לכודה בתוך המוח שלי. אוכל לתקשר בכל מני רמות עם סועדי המגוונים ולא רק עם אלו שמרגישים לי נפשות תאומות. כשתהיה לי מסעדה אתקל בשמחה, בעודי קונה גמבות, באנשים מוכרים למחצה בשוק, אברכם ב“אהלן” לא מחייב, ולא אזַכֵה בתשובה מגומגמת (אך פרטנית למדי) כל “מה נשמע” שנורה לעברי. ניהול שיחת בכל גודל וצורה, גם הקטנות והשטחיות שבהן, יהפוך למיומנות זמינה עבורי.

מסעדה, משמעותה גם שאותר על התחרות המתמדת בה אני מתקיימת. לא אמדוד עצמי ביחס לאנשים תמימים, עוברי אורח שצרפתי למקצה בלא ידיעתם, רק משום שהיו קרובים מספיק כדי שאראה בהשגתם הוכחה לכך שהורי לא צדקו לגביי. מסעדה משמעותה שבחרתי להפסיק להיות מעצבת, ושבטח לא הפכתי לאמנית הדור, ושכנראה אני בסדר עם זה.

למסעדה שלי לא יהיה מודל עסקי. היא תקרה מעצמה בלי הלוואות או ציפיות להצלחה מסחררת ופתיחת סניפים. היא לא תגע בכוכבי מישלין ולא תופיע ברשימת "עשרת המקומות להיות בהם אם אתה תל-אביפסטר", שתתפרסם בעיתון שיירש את ”העיר” – בו  לא אדפדף כדי לרדת על הגריד וההחלטות העיצוביות.

במסעדה שלי אשתכר מהצהריים בחברת חברים מעניינים. הם ידברו ואני אקשיב בלי להרגיש שאני מחכה לתור שלי לדבר. בן זוגי יעצב את המקום, הוא ידאג שכל הכסאות יהיו באותו צבע, ישים מוסיקה ויסדר בקולור-קוד את הספרים בהוצאתו שימכרו במקום. נקרא למסעדה “תארוחה”, וזה לא יהיה מודע לעצמו – זה פשוט יהיה.

גמבות במרינדה

10 גמבות בינוניות ואדומות מאוד
6 שיני שום
מלח
רבע כוס שמן זית
6 כפות חומץ טבעי

+ שוטפים את הגמבות ומורחים אותן במעט שמן זית.
+ מניחים את הגמבות בתבנית ומכניסים אותה לתנור (שחומם מראש למקסימום במצב גריל).
+ פותחים את התנור כל 10 דקות, ומסובבים את הגמבות כך שהן ישחימו מכל הצדדים.
+ כשכל הגמבות צלויות באופן שווה, מוצאים אותן ומכסים את התבנית בנייר אפיה (זה יקל על הקילוף).
+ כשהגמבות מתקררות, קולפים אותן (בלי להוריד את הגבעול), ומסדרים בשכבות בקופסאת אחסון. אחרי כל שכבה מפזרים שום כתוש, טיפה מלח ומשפריצים חומץ. בסוף מוסיפים שמן בנדיבות ולמקרר ליום אחד.

את ירושלים עזבנו לפני חודשיים. זה לא היה קשה עבורי. יחסי עם העיר התקררו קמעה בשנה האחרונה ואת השיא ברומן שלי עם הבירה אני מייחסת לשלוש השנים בהן עבדתי בפאב ה"פרפל הייז" (שם בדוי כמובן – הוחלט, באופן חד פעמי, ליישם את הביקורת שקיבלתי על הפוסטים הקודמים). פרפל הייז שילב עבורי שלוש תכונות הכרחיות למקום עבודה מסוגו – זמני בהגדרתו ונטול אפשרויות קידום: מעסיק הגון ואדיב, צוות עובדים שהם גם חברים והיעדר חשק מוחלט מצידי לבלות במקום שלא למטרות רווח. יסכים איתי כל אחד שניסה לשלוח ידו בתחום, כי למלצר במקום הבילוי המועדף עליך הינו מתכון לאסון.

כך קרה שה"פרפל הייז" הפך לביתי השני, והצוות למשפחה אומנת. אחד מהם, איתי שמו (די עם כל הדיסקרטיות הזו) הצליח לפלס את דרכו לליבי יותר מהשאר, לא כי היו לנו תחומי עניין משותפים, דעות פוליטיות קרובות או אפילו תפיסת מציאות דומה, אלא משום אהבתנו המשותפת להגזמות.

כל אחד הגיע לחברות הזו כשמאחוריו שנים של הגזמות: כעס עצום, דעות רדיקאליות, שתייה מופרזת, אהבה טוטאלית וכמובן חיבה לא מרוסנת לבליסה חסרת מעצורים.riding-cows-smaller.jpg

בין ריב לריב (או סתם אי-הסכמה שהובילה לסיילנס טריטמנט שנמשך שבועות), ביצענו אינספור מעללים קולינאריים שאותותיהם עודם ניכרים בגזרה שלי. אם לספור על יד אחת (היד השניה עסוקה בצנצנת הלימונים הכבושים שלשמאלי):

1. הפעם בה החלטנו להכין מעורב ירושלמי לשניים, וקנינו קילו וחצי איברים פנימיים אותם ניסינו לעטוף בשתי לאפות ולבסוף אכלנו  ישר מהמחבת, בלי להישיר מבט ולהודות שזה היה יותר מידי.
2. הפעם בה ישבנו בקפה ג'ו ב-8 בבוקר אחרי משמרת מפרכת בפאב + המשך בילוי ושתיה באחד הבארים הסמוכים. שתינו כל אחד וויסקי כשסביבנו תיירים עם ילדיהם אוכלים חביתה לפני יום ארוך בכותל.
3. הפעם בה איתי לימד אותי להכין ולאכול 2 קילו קבבי כבש.
4. הפעם בה עישנו ג'ראס רעיל לפני המשמרת בפאב וחווינו את אותה הזיה (המקרה כשלעצמו אינו הגזמה, אבל כמות הפעמים שסיפרנו אודותיו – היא ללא ספק כן).
5. הפעם בה מצאנו עצמנו במסעדה יפנית בברלין שהגישה סושי – אכול כפי יכולתך (מיותר לפרט).

בעקבות עזיבתו של איתי לבירת גרמניה, רצף ההגזמות שלנו חטף מהלומה קשה, ובמקום מפגשים על בסיס שבועי, שלא לומר יומי, אנו מתראים אחת לחצי שנה לערך ולא תמיד בנסיבות שמאפשרות הגזמה ראויה. מעציב אותי לחשוב על ההשלכות עזיבתנו את ירושלים. drinking-in-the-morning-smaller.jpg

מאפה בשר מוגזם (הוגש לראשונה ביום הולדתו של איתי):

מבוסס על בלינצ'ס בשר רוסים. לעייפים והרעבים – ניתן למצוא בלינצ'ס בשר מוכנים וקפואים במקפיא של כל מעדנייה רוסית, בין כופתאות גבינה לקרפלך בשר, ולגשת רק לחלקו השני של המתכון.

לבצק:
– 2 כוסות קמח
– 2 כוסות חלב
– כוס וחצי מים
– 2 ביצים
– 1/3 כפית מלח
– חצי כפית סוכר
– חצי כפית סודה
– כף חומץ

למלית:
– 400 גרם בשר בקר או עגל טחון
– 2 בצלים
– 4 שיני שום
– שמן לטיגון

לרוטב:
– 1/2 כוס שמנת מתוקה
– מלח, פלפל
– 100 גר' גבינה מגורדת

אופן ההכנה:
– טורפים את כל חומרי הבלילה בקערה (חוץ מהסודה והחומץ) עד שמתקבלת עיסה דלילה וחלקה. שמים כפית סודה בתוך כף גדולה ושופכים עליה מעט חומץ. כאשר הסודה תוססת שופכים אותה לתוך הבלילה ומערבבים.
– מחממים מחבת טפלון, ומשמנים אותה מעט בעזרת ניר סופג. מחממים על אש בינונית. כשהמחבת חמה, יוצקים כחצי מצקת למחבת ומנענעים את המחבת כדי שהעיסה תכסה את כל שטחה.
– מטגנים על אש נמוכה עד לקבלת צבע זהוב בתחתית ומוציאים את הבלינצ'ס לצלחת שטוחה שעליה נייר סופג (צד אחד של החביתית עודנו לבן אבל לא נוזלי).
– קוצצים בצל, ומטגנים עד להזהבה. מוסיפים שום כתוש ואת הבשר הטחון ומטגנים תוך כדי הפירור שלו בעזרת מרית עד שהבשר משנה את צבעו. מתבלים. נותנים לבשר להתקרר.
– כל בלינצ'ס ממלאים ב2-3 כפות מתערובת הבשר, מקפלים את קצוות הבלינצ'סים פנימה, כאשר צידם הלבן הוא כלפי חוץ, ומגלגלים לסיגר גדול ועבה. מחממים מחבת טפלון, משומנת מעט, על אש בנונית ומטגנים כל בלינצ'ס המגולגלים עד לקבלת צבע זהוב משני צידיו, מעליו מסדרים בתוך תבנית אפיה, שופכים מעל את השמנת, מפזרים הגבינה, ולתנור על חום בינוני-גבוהה כ20 דקות.

 running-sheep.jpg