You are currently browsing the category archive for the ‘גרפיקה’ category.
כמו האורות הקטנים שמאירים מבעד לחלון החשוך ברכבת לילית – השינויים בחיי הם נקודות הייחוס היחידות שנותנות לי תחושה של תנועה קדימה. בהתחלה הן צפופות למדי. כל יום הולדת מסמן נקודת מפנה – ה"אני בת התשע" היא מישהי שונה לחלוטין מהפרסונה בת השמונה שהייתי עד אז. כל עליית כיתה, מעבר דירה או רכישת מיומנות חדשה, מהווים בילדות הוכחה לדהירה נחושה קדימה.
***
בבית בו גדלתי היה משקוף שעליו סומנו מראש שנתות הגדילה העתידיות שלי. נצמדתי אליו עם הגב, מזדקפת ונמדדת, מתמלאת תחושת סיפוק בכל פעם שהגעתי בזמן ליעד שברור היה מראש שאליו לא אאחר. הנה השנתה של סוף התיכון 23.06.02, קצת מעליה שנתת הצבא 02.02.03, מעל שתיהן שנתת השחרור מצה"ל – פברואר '05. כשעזבתי את הבית בדרך ליעד האקדמאי הנחשק (והידוע מראש, בהיותו מסומן על המשקוף), ארזתי את המשקוף איתי לדירה החדשה, פן אשכח לאיזה כיוון עלי לצמוח.
***
לגן קצת אחרתי להגיע. הייתי כמעט בת 5 כשאמא העירה אותי בבוקר סתיו אחד והודיעה שצריך כבר לקום כי הולכים. זו היתה הפעם הראשונה שלא התעוררתי ביקיצה טבעית – אני זוכרת אותה בברור כי זה היה הרגע בו גיליתי שבוקר יכול להיות חשוך כמו הלילה. שכבתי בעלטה, מנסה לאמוד את רוע הגזרה. הייתי כבר מספיק גדולה כדי לדעת שאחרי הגן יגיע בית ספר, ואז עוד לימודים, ועבודה… היה לי ברור באותו בוקר סגרירי ומבשר רעות, שבחיים לא אשן יותר כמו שצריך.
***
השנה 2012, הרכבת דוהרת אבל אורות בחלון אין. גם המשקוף כבר מזמן אבד. מתעוררת כל בוקר ביקיצה לא טבעית בעליל ועושה, את מה שנדמה לי, שאני זוכרת, שהיה כתוב על איזה משקוף ששאני צריכה לעשות. הכל מרגיש בסדר, אבל אין דד-ליין. בלי כזה איך אדע מתי עלי להפסיק לעשות את מה שאני עושה? בעיקר כי זה מרגיש בסדר. הכי מפחיד לגלות שעשית משהו שהרגיש לך בסדר הרבה אחרי שזה הפך להיות בכלל לא בסדר להמשיך לעשות אותו.
אולי אשנה כיוון? אסע לגרמניה ואלמד להכין נקניקים, אנסה לכתוב ספר ילדים, אפתח חנות מקוונת לדברים מגניבים שמצולמים ממש יפה, אלמד ספרות, אשקיע בלהיות גרפיקאית טובה יותר, אלד ילדים.
***
לאבא היה סולו בא–קפלת-היאוש, שהוא ואמא ביצעו מולי בכל פעם שמורה התקשרה לבשר להם ששוב לא נוכחתי במקום בו היה מצופה ממני להימצא. בקול בס כבד הוא דיקלם ש"בחיים אין טיוטות. לאדם אין הזדמנות שניה לשכתב את חייו. לא מקבלים מחברת חדשה אחרי שמסיימים תיכון או אוניברסיטה. השוליים המקושקשים ישארו מקושקשים לנצח. כל דף שתלשת ילווה אותך בהיעדרו לעד. אף פעם לא 'מתחילים את החיים האמיתיים' – הכל אמיתי. אלו הם חייך, כי בחיים אין סקיצות".
הפנמתי את הנאום הזה וכבר מזמן אני מנהלת את חיי בהתאם. מילא אין טיוטות רק שמישהו יבוא וינסח ראשי פרקים.
—
מתכון שהוא וריאציה למרק שי (Щи) רוסי, שהוא בעצם מרק שוקרוט, אותו אבשל מהנקניקים שאכין עם ליהי יום אחד בגרמניה.
רכיבים:
(כאלה שניתן לקנות בכל מעדניה רוסית מכובדת יותר ופחות)
– שתי פרוסות אוסובוקו
– 3 קבנוס מעושנים
– כנף הודו מעושנת
– 200 גר' נקניק זלץ בחתיכה אחת
– 250 גר' כרוב כבוש (לא שימורים)
– 4 תפוחי אדמה
– 2 גזרים
– 1 בצל
– 1 שורש סלרי
– 1 שורש פטרוזיליה
– רוזמרין
– טמין
– עלי דפנה
– כוכבי אניס
אופן הכנה:
– סוגרים בסיר עם תחתית עבה (טיגון קצר) את האוסבוקו ומניחים בצד.
– מטגנים את הבצל הפרוס.
– כשהבצל שקוף, מוסיפים פרוסות גזר, סלרי ופטרוזיליה.
– מחזירים את האוסבוקו, הבשרים המעושנים וקוביות תפוחי האדמה, מערבבים אותם טוב, מתבלים ב-2 כוכבי אניס, 3 עלי דפנה, גבעול רוזמרין וגבעול טמין.
– מוסיפים קומקום מים רותחים.
– מבשלים חצי שעה ואז מוסיפים את הכרוב הכבוש.
– מבשלים עוד רבע שעה.
– טועמים מוסיפים מלח אם צריך (כנרה שלא).
– שמים במקרר ללילה.
* מחממים על הכיריים ולא במיקרו.
כשאהיה גדולה תהיה לי מסעדה! מסעדה היא קודם כל הבטחה לעצמי, שכשאגדל לא אהיה עוד לכודה בתוך המוח שלי. אוכל לתקשר בכל מני רמות עם סועדי המגוונים ולא רק עם אלו שמרגישים לי נפשות תאומות. כשתהיה לי מסעדה אתקל בשמחה, בעודי קונה גמבות, באנשים מוכרים למחצה בשוק, אברכם ב“אהלן” לא מחייב, ולא אזַכֵה בתשובה מגומגמת (אך פרטנית למדי) כל “מה נשמע” שנורה לעברי. ניהול שיחת בכל גודל וצורה, גם הקטנות והשטחיות שבהן, יהפוך למיומנות זמינה עבורי.
מסעדה, משמעותה גם שאותר על התחרות המתמדת בה אני מתקיימת. לא אמדוד עצמי ביחס לאנשים תמימים, עוברי אורח שצרפתי למקצה בלא ידיעתם, רק משום שהיו קרובים מספיק כדי שאראה בהשגתם הוכחה לכך שהורי לא צדקו לגביי. מסעדה משמעותה שבחרתי להפסיק להיות מעצבת, ושבטח לא הפכתי לאמנית הדור, ושכנראה אני בסדר עם זה.
למסעדה שלי לא יהיה מודל עסקי. היא תקרה מעצמה בלי הלוואות או ציפיות להצלחה מסחררת ופתיחת סניפים. היא לא תגע בכוכבי מישלין ולא תופיע ברשימת "עשרת המקומות להיות בהם אם אתה תל-אביפסטר", שתתפרסם בעיתון שיירש את ”העיר” – בו לא אדפדף כדי לרדת על הגריד וההחלטות העיצוביות.
במסעדה שלי אשתכר מהצהריים בחברת חברים מעניינים. הם ידברו ואני אקשיב בלי להרגיש שאני מחכה לתור שלי לדבר. בן זוגי יעצב את המקום, הוא ידאג שכל הכסאות יהיו באותו צבע, ישים מוסיקה ויסדר בקולור-קוד את הספרים בהוצאתו שימכרו במקום. נקרא למסעדה “תארוחה”, וזה לא יהיה מודע לעצמו – זה פשוט יהיה.
גמבות במרינדה
10 גמבות בינוניות ואדומות מאוד
6 שיני שום
מלח
רבע כוס שמן זית
6 כפות חומץ טבעי
+ שוטפים את הגמבות ומורחים אותן במעט שמן זית.
+ מניחים את הגמבות בתבנית ומכניסים אותה לתנור (שחומם מראש למקסימום במצב גריל).
+ פותחים את התנור כל 10 דקות, ומסובבים את הגמבות כך שהן ישחימו מכל הצדדים.
+ כשכל הגמבות צלויות באופן שווה, מוצאים אותן ומכסים את התבנית בנייר אפיה (זה יקל על הקילוף).
+ כשהגמבות מתקררות, קולפים אותן (בלי להוריד את הגבעול), ומסדרים בשכבות בקופסאת אחסון. אחרי כל שכבה מפזרים שום כתוש, טיפה מלח ומשפריצים חומץ. בסוף מוסיפים שמן בנדיבות ולמקרר ליום אחד.
סבא היה סכיזופרן. הוא מת כשהייתי בת שנה. אחרי שנפטר, ההורים שיפצו את החדר בו ישן והפכו אותו לחדר ילדים עבורי. העדויות היחידות שנותרו מסבי היו מדפי הספרים אותם הרכיב מאלפי חוליות של צמידי שעון-יד, פינה אטומה של חלון ששייף עד שאיבדה את שקיפותה (כדי שלא יציצו), וכמובן המלחמה הקרה שהכריזו הסבים האחרים שלי על אמי בשל המטען הגנטי ההפכפך שלבטח הועבר גם אלי, נכדתם היחידה.
סבי השני מת כשהייתי בת 5. מאז, סבתא נושאת בגפה את עול מאבק הגרילה באמי – דבר שלא מונע ממנה להישאר דרוכה ולו לקראת הזעיר שבאותות שיבשר על בוא הטירוף התורשתי שלי.
מה סבתא שלי הייתה אומרת לו ידעה כמה קרובה אני להיענות לאתגר? זו בדיוק הסיבה שבגללה חסכתי ממנה סיפורים על המחיר שגבו משמרות הלילה הרצופות שלי בדיוטיפרי: איך נהגתי לעמוד בפתח הבית ב-2 לפנות בוקר, בוהה במבט סהרורי מטה. מנסה להבין האם לבשתי מכנסיים או שמא נגזר עלי להתהלך בעוד שעה קלה ברחבי נתב"ג לבושה תחתונים ואפודת קופאית. בסופו של דבר יוצאת לעבודה תוך השלמה עם הרעיון שאם באמת "איבדתי את זה", הבדיקות שלי אינן שוות מאומה, שכן אין הטירוף מודע לקיומו.
מעולם גם לא חלקתי עם סבתא את השלכות המקצוע שלי, בגללו ידי השמאלית מזנקת אוטומטית בלחיצת "Ctrl+Z" דמיונית בכל פעם שאני שוברת/מפילה/שופכת משהו על הרצפה. זה עוד זניח, לעומת הבהוב האור הניורוטי שמבשר על כניסתי לחדר חשוך (אני לא מצליחה להימנע מדאבל-קליק גם כשמדובר במתג אור).
במקום זה אני מספרת לה על חיי היום יום שלי, עבודתי כמעצבת, החיים עם בן-זוגי והפעלולים של הכלבה. בתגובה, מתאוננת סבתא על שהורי נתנו לי להפוך לגרפיקאית במקום להכריח אותי לרכוש מקצוע ראוי, ותוהה בקול רם האם החבר המזרחי שלי עוזר לי בעבודות הבית כי "אצלם זה לא נהוג". ברגעים האלה אני חושבת על אמא שלי ועל איך שפעם היא סיפרה לי שכשנולדתי הייתי דומה לסבתא שתי טיפות מים ואיך זה גרם לה לרצות למסור אותי.
מרק עוף לימי חולי
מרק עוף צלול שמרפא את הגוף ואת הנפש:
עוף שלם, אם אתם לא אוהבים עוף מבושל ניתן להחליף ב8 כנפיים – תוצאה זהה וזול בהרבה (הכנפיים לחתולים בחצר)
3 תפוחי אדמה
בצל שלם
2 גזרים
שורש פטרוזיליה
חצי כוס אטריות דקיקות
צרור שמיר
– פורסים את תפוחי האדמה לקוביות גסות, ואת אחד הגזרים ושורש הפטרוזיליה לפרוסות עגולות.
– מחממים 4 כפות שמן קנולה בסיר ומטגנים את הכנפיים עד השחמה.
– מוסיפים את תפוחי האדמה, הפטרוזיליה והגזר, וממשיכים לטגן 5 דקות תוך כדי ערבוב.
– מחוררים בצל לא קלוף עם המזלג, מוסיפים אותו לסיר, ומכסים ב-6 כוסות מים רותחים. ממליחים ומוסיפים ו-2 עלי דפנה.
– כשהמים מתחילים לבעבע מנמיכים את האש כך שיהיה בעבוע מאוד מאוד עדין (בצורה כזו הציר לא יעכיר), ומבשלים חצי שעה.
– בינתיים בסיר נפרד מבשלים אטריות דקות לפי הוראות היצרן, מסננים ומניחים אותן בצד להתקרר.
– כשהמרק מוכן מגרדים לתוכו את הגזר השני ונותנים למרק להתבשל עוד 5 דקות.
– מוזגים לצלחת עמוקה כמות רצויה של אטריות, מוזגים עליהן מרק ומפזרים מעל הרבה שמיר קצוץ.
איכס על אוכל 
תגובות אחרונות