You are currently browsing the category archive for the ‘הורים’ category.

כשאהיה גדולה תהיה לי מסעדה! מסעדה היא קודם כל הבטחה לעצמי, שכשאגדל לא אהיה עוד לכודה בתוך המוח שלי. אוכל לתקשר בכל מני רמות עם סועדי המגוונים ולא רק עם אלו שמרגישים לי נפשות תאומות. כשתהיה לי מסעדה אתקל בשמחה, בעודי קונה גמבות, באנשים מוכרים למחצה בשוק, אברכם ב“אהלן” לא מחייב, ולא אזַכֵה בתשובה מגומגמת (אך פרטנית למדי) כל “מה נשמע” שנורה לעברי. ניהול שיחת בכל גודל וצורה, גם הקטנות והשטחיות שבהן, יהפוך למיומנות זמינה עבורי.

מסעדה, משמעותה גם שאותר על התחרות המתמדת בה אני מתקיימת. לא אמדוד עצמי ביחס לאנשים תמימים, עוברי אורח שצרפתי למקצה בלא ידיעתם, רק משום שהיו קרובים מספיק כדי שאראה בהשגתם הוכחה לכך שהורי לא צדקו לגביי. מסעדה משמעותה שבחרתי להפסיק להיות מעצבת, ושבטח לא הפכתי לאמנית הדור, ושכנראה אני בסדר עם זה.

למסעדה שלי לא יהיה מודל עסקי. היא תקרה מעצמה בלי הלוואות או ציפיות להצלחה מסחררת ופתיחת סניפים. היא לא תגע בכוכבי מישלין ולא תופיע ברשימת "עשרת המקומות להיות בהם אם אתה תל-אביפסטר", שתתפרסם בעיתון שיירש את ”העיר” – בו  לא אדפדף כדי לרדת על הגריד וההחלטות העיצוביות.

במסעדה שלי אשתכר מהצהריים בחברת חברים מעניינים. הם ידברו ואני אקשיב בלי להרגיש שאני מחכה לתור שלי לדבר. בן זוגי יעצב את המקום, הוא ידאג שכל הכסאות יהיו באותו צבע, ישים מוסיקה ויסדר בקולור-קוד את הספרים בהוצאתו שימכרו במקום. נקרא למסעדה “תארוחה”, וזה לא יהיה מודע לעצמו – זה פשוט יהיה.

גמבות במרינדה

10 גמבות בינוניות ואדומות מאוד
6 שיני שום
מלח
רבע כוס שמן זית
6 כפות חומץ טבעי

+ שוטפים את הגמבות ומורחים אותן במעט שמן זית.
+ מניחים את הגמבות בתבנית ומכניסים אותה לתנור (שחומם מראש למקסימום במצב גריל).
+ פותחים את התנור כל 10 דקות, ומסובבים את הגמבות כך שהן ישחימו מכל הצדדים.
+ כשכל הגמבות צלויות באופן שווה, מוצאים אותן ומכסים את התבנית בנייר אפיה (זה יקל על הקילוף).
+ כשהגמבות מתקררות, קולפים אותן (בלי להוריד את הגבעול), ומסדרים בשכבות בקופסאת אחסון. אחרי כל שכבה מפזרים שום כתוש, טיפה מלח ומשפריצים חומץ. בסוף מוסיפים שמן בנדיבות ולמקרר ליום אחד.

מודעות פרסומת

הגפילטע של אמא שלי פשוט נהדר. הוא רך, אוורירי ולא מתוק בכלל. כיאה למתכון מוצלח – עדויות לקיומו ניתן למצוא כבר במחברת המתכונים של אמא של סבתא-רבתא שלי, אבל את הרכיב המיוחד שהפך את הדג הממולא של אמי ליצירת מופת, הגתה היא בעצמה. לא אמתח אתכם יתר על המידה – מדובר בכוס וחצי של פירורי לחם לכמות של שני קרפיונים.
אם נתעלם לרגע מהחירוב המוחלט של המסורת היהודית, אני חושבת שהמתכון שלה אומר דבר מה על הבנתה בחגיגות: צריך שיהיה טעים, כיף ובלי הרבה חוקים או תהיות לגבי מה בדיוק נשתנה. לצערי לא יוצא לי לבלות את החג בבית הוריי לעתים קרובות מידי. לפני כעשור, אבא שלי הוכתר (במינוי לא פורמלי) לגוי של פסח בחברת השמירה בה הוא עובד, ובמשפחה שלנו הרכב חסר פירושו זוג (אמא ואני) – אז החגיגות נדחות לימים טובים יותר.

smaller.jpg

ובמקום לנסוע להוריי, אני מוצאת את עצמי ישובה בשולחנות של אחרים, דחוסה בין אנשים בדרגות זרות שונות, לועסת גפילטע דוחה נטול פירורים ומזמזמת בפה מלא שירים שאת מילותיהם מעולם לא למדתי. מרגישה כמו שיקסע שמישהו החליט לגייר בכוח. ממררת על שלא הפקתי את לקחי השנה שעברה, כשאבא של חברה חילק בהפגנתיות לא מכוונת, שלא לומר תום לב, את קריאת ההגדה כך שתמיד אקבל את הפסקה הכי קצרה (לך תדע אם העולה יודעת לקרוא בלי ניקוד), או את מסקנותיה של השנה שקדמה לה, בה חברי דאז החליט שדי לו ממני באמצע הנסיעה לסדר בבית דודיו, שם אמו (שהייתה עדה לתפנית הפתאומית בעלילה) הציגה אותי בפני המשפחה כ"אליסה – חברה שלנו מירושלים"  בהעדר תואר הולם יותר עקב ההורדה בדרגה.

passover-hell-copy.jpg

אני שונאת את פסח, שונאת מצות, שונאת את ההגדה, שונאת שכולם מתלוננים על המפגש ההכרחי עם המשפחה המורחבת, שונאת את מכירת החמץ בהחבא כאילו באמת יש ממי להסתיר את דבר העבירה. שונאת את נהירת ה"חילונים" למחלקת הלחמים בסופרים יום לפני, שונאת איך כל פעם אני מתפתה לבלות את הערב הארור הזה אצל משפחה ידידותית אחרת ש"לא מוכנה לשמוע שחברה של בנם/בתם/נכדתן תישאר בחג לבד". שונאת שבן זוגי מגיע ממשפחה "בעלת ערכים יהודיים", ושאשב שם השנה – דוחפת אוכל, מנסה שלא ישימו לב שאני כבר שבעה מכל זה.

והפעם מתכון נקמה מתוקה עם פקאנים מסוכרים:

באחת מאותן חגיגות הבדידות שלי הגישו סלט מצוין, ובו מרכיב שהיה סודי לא פחות מהפירורים של אמא שלי:

– חבילת גזר מגורד (חבילה, כי גזר שמגרדים בבית מוציא מיצים ומשנה לרעה את מרקם הסלט).
– צרור עירית
– 150 גר' פקאנים מסוכרים (שלושת רבעי אריזה מהסופר).

רוטב:
– שליש כוס שמן צמחי (עדיף לא שמן זית)
– מיץ משני לימונים
– מלח
– פלפל גרוס
– חצי כפית דבש
* אופציה: כפית חרדל דיז'ון.

קוצצים את העירית, מוסיפים לגזר, שופכים מעל את הרוטב, מערבבים ושמים במקרר לשעה. מוסיפים את הפקאנים לפני ההגשה.

maror-2.jpg

גדלתי ברמלה בשכונה של רוסים, אחת מרבות שנבנו בשנות ה-90 בניסיון כושל של המדינה לאכלס את העליה בערים טעונות הטיפוח. כל חבריי היו רוסים. דיברנו בדיאלקט שמורכב מ-50% עברית, 30% רוסית עילגת  ו-20% "סבבה".
הבילויים המשותפים שלנו בתקופת טרום-הרישיון כללו מפגשים בבתים של חברים (שהוריהם נסעו לצימר/אילת), אלכוהול וריקודים בחדר חשוך (ע"ע: חנה מ"מחוברות").
אמי היתה מתעקשת שאוכל משהו בכל פעם שהתכוננתי לצאת למסיבה כזו. בדאגה אמהית מהסוג ששמור רק לרוסים, היא הסבירה לי שאסור לשתות על בטן ריקה. ליהגתי בבוז טינאייג'רי שאני מאחרת ואין לי זמן לקציצות שלה, ובתגובה היא הפצירה בי שאם יהיה שם אלכוהול "רציני" (קגלביץ' מהול בתפוזים/ספרייט), אדאג לאכול לפני זה קוביית חמאה.
אל תטעו מדובר בהמלצה משונה – אפילו בקהילה שלנו.

russians-partying-one-smaller.jpg

מתברר שאכילת מזון שומני וקר מעכבת את ספיגת האלכוהול בגוף, ומונעת השתכרות מהירה. זו גם הסיבה ששולחנות חג בבתים רוסיים לא כוללים מנות חמות – רק חמוצים, מעושנים למינהם ושלל סלטים מכוסים במיונז.
אחד מהסלטים האלה הפך למנת הדגל של החגיגות הדיוניסיות שלנו. אין בו מרכיבים מפוארים, ליהפך, ועדיין לא תמצאו בית רוסי שבו מכינים את סלט ה"אוליבייה" ביום חול, או לחילופין – בית שבו לא מכינים אותו ביום חג.
המתכונים משתנים בהתאם לאיזורים שונים ברוסיה (כל משפחה שפגשתי הייתה קנאית למתכון שלה בערך כמו ישראלים לחומוס הכי "אסלי"), אבל המהות אותה מהות – סלט שמגיע כ-סייד דיש לאלכוהל, בין אם מדובר בוודקת יומולדת או שמפניית ערב השנה החדשה.

russians-partying-two-smaller-copy.jpg

סלט האוליביה המשפחתי שלי:
המתכון הוא נוסחה דינמית שמאפשרת הכנה בכמויות שונות, שנקבעות על פי מספר תפוחי האדמה (להלן – X):

תפו"א בינוניים צהובים (X)
ביצים קשות (X מינוס 2)
מלפפונים במלח- גודל בינוני (1.5 X)
אפונה מקופסאת שימורים (לפי הטעם ושתהיה נוכחות)
נקניק מבושל* / חזה עוף (שליש מנפח X)
מיונז (ככל שהמצפון מאפשר לכם. הסלט צריך להיות לח)
מלח (טיפונת. רוב המליחות מגיעה מהחמוצים(
שמן קנולה (טיפונת – אם שמתם מספיק מיונז. יותר – אם חסכתם במיונז).

תוספות שראיתי בבתים אחרים:
גזר מבושל
בצל חי
בשר בקר במקום הנקניק

* "הנקניק המבושל" הוא הגירסא הרוסית למורטדלה האיטלקית (בעצם מדובר בנקניקיה בקוטר של צלוחית תה). ככזה הוא נמכר במעדניות רוסיות לצד דליקטסים רבים שתשלמו עליהם מחיר כפול בטיב-טעם. לאלו מכם שעוד לא מוכנים להארדקור הרוסי – ניתן להחליף בחזה עוף מכובס.

– מבשלים את תפוחי האדמה עד שהם מוכנים (לפני שהפכו לפירה) ונותנים להם להתקרר בצד.
– מבשלים את הביצים (10 דקות רתיחה), שמים אותם דקה מתחת לזרם מים קרים, ומניחים
ליד תפוחי האדמה.
– כשתפוחי האדמה והביצים התקררו, קולפים וחותכים אותם לקוביות קטנות (כחצי ס"מ, או ס"מ אחד אם אתם עצלנים).
– חותחים את המלפפונים ואת חזה העוף/הנקניק לקוביות באותו הגודל.
– מוסיפים את האפונה, את המיונז ואת שמן הקנולה ביחס שהוסבר לעיל.

טעים הרבה הרבה יותר אחרי שעה-שעתיים במקרר.

babs-smaller.jpg