ויפה שתיקה אחת קודם

פוסט מורכב הוא פוסט שבועות. זו היא תקופת ימי ההולדת שלנו, וככזו מלאת תהפוכות היא.

רגע אחד עומדות מול דוכן באשר, מתווכחות האם עדיף להיות קשה וחריפה או רכה ומסריחה. רגע אחרי מרוחות שיכורות על הספה בסלון, מנסות לדוג עם האצבעות מהפה את שיערת הכלב התורנית שהשתרבבה לה בין גבינה לגבינה. אחר כך נזכרות בכל הרגעים המביכים בחיינו, שהביאונו עד-הלום, וכשאני כותבת עד-הלום אני לא מתכוונת לספה, אלא להיותינו חברות – מצחיקות (בעיקר את עצמנו) ומביכות (את יתר הנוכחים). שוטפות זו את זו בבליל אסוציאטיבי של עלבונות ושמפניה בעלוּת מחשידה.

נזכרות בדמעות של צחוק איך ביום הולדת ה-16 שלי, "ההוא" (שהיתי מאוהבת בו מגיל 14) הכריז שיש לו חברה ושמה, באורח פלא – "אליסה". ואיך שבועות אחר כך, שמעתי ברפיט את השיר "איירוניק" של אלאניס מוריסט. משם אנחנו עוברות במהרה לסקור את התופעה המוזרה הזו, שאנשים (בניהם אלאניס), לא משתמשים נכון במושג "אירוני". אחר-כך נשבעות "שבועת מסקרפונה" שלעולם לא נספר לאיש כמה רע היה טעמנו המוזיקלי בגיל 16.

זה הרגע בו מופיע בן זוגי וליהי צועקת לו מהספה, למרות שהוא ממש לידה: "ידעת שאליסה עדיין שומעת בון ג'ובי בסתר?". הוא לא מופתע. הוא ניחש מזמן שהסשנים של ה-90', שאנחנו עושים ביוטיוב, מסבים לי אושר, שחורג מחמימות נוסטלגית מקובלת. אני לא נסערת מהגילוי המביך. מראש דאגתי לערער את האמינות והמוניטין שלה בעיניו בכמה פרטים עסיסים מקורותיה: כמו הפעם בה הזמינה מישהו שהכירה בקושי יומיים, לארוחת יום הולדת, בהודעת ס.מ.ס, שמפתה אותו לבוא לאכול קוסקוס (אותו אייתה בשני כפים). אחר כך היא נשבעה ארוכות בחיוך זדוני, שמדובר בשגיאת-כתיב תמימה, שנובעת אך ורק מהיותה עולה חדשה .

כאן בן זוגי מגלגל עיניים וחוזר לעבוד מול המחשב. בסלון משתררת דממה. רק קרטושקה ממשיכה לרשרש עם האריזה שנשארה מהבגט.

נפילת מתח. אנחנו בוהות קצת בחלל, כל אחת חושבת בשתיקה על איך היא הגיעה להשלמה עם האקסצנטריות של עצמה, ואיך היא היתה מתייסרת בילדותה, שאין לה חברים שהיא באמת רוצה להזמין ליום ההולדת, ובוכה כשגם אלה שלא באמת רצתה לראות – לא הגיעו. משכנעת עצמה שסושיאל סקילס זה לאנשים משעממים מחוסרי כישרון ותוכן אמיתי .

אנחנו מביטות אחת בשניה בהבנה.

ליהי: "יש לך ירוק בשיניים"
אני: "סתמי, ותנקי את הפירורים מהמחשוף שלך"

—

פחזניות יומולדת ירוקות מקנאה וכחולות מגבינה.
כמות ל10 פחזניות: 5 לכל אחת.

לבצק:
+ חצי כוס קמח
+ חצי כוס חלב
+ 50 גר' חמאה
+ שתי ביצים וחלמון
+ טיפה מלח

למלית:
+ חצי מיכל שמנת מתוקה
+ גביע שמנת חמוצה שתי כפות גדושות
+ 30 גר' גבינה כחולה

מרתיחים את החלב עם החמאה, מנמיכים את האש למינימום, מוסיפים את כל הקמח והמלח ומערבבים במהירות.
מורידים מהאש ומתחילים לערבב במיקסר 5 דקות.משיכים לערבב ומוסיפים ביצה אחרי ביצה.עבירים את הבצק לשקית זילוף ויוצרים תלוליות יפות יפות על נייר האפיה.חממים את התנור ל-200 מעלות, מניחים כלי עם מים בתחתית, את מגש הפחזניות במרכז ואופים בלי לפתוח את התנור במשך 20 דקות.אחרי 20 דקות פותחים את התנור, ובמידת הצורך ממשיכים לחמם עוד 5 דקות בטמפרטורה נמוכה יותר.
נותנים לפחזניות להתקרר לגמרי.

מערבבים את השמנת החמוצה עם גבינה כחולה מגוררת, עדיף עם מג'יק-סטיק, עד להיוצרות עיסה אחידה. מקציפים חצי מיכל שמנת מתוקה עד לקבלת קצפת ומקפלים את הקצפת לתוך תערובת הגבינה. כשהתערובת מוכנה ממלאים בה שקית זילוף נוספת ובעזרת הפיה הדקה מחוררים את הפחזנית במקום נסתר וממלאים.
מגישים מיד.

 

Ctrl+Shift+Del

סבא היה סכיזופרן. הוא מת כשהייתי בת שנה. אחרי שנפטר, ההורים שיפצו את החדר בו ישן והפכו אותו לחדר ילדים עבורי. העדויות היחידות שנותרו מסבי היו מדפי הספרים אותם הרכיב מאלפי חוליות של צמידי שעון-יד, פינה אטומה של חלון ששייף עד שאיבדה את שקיפותה (כדי שלא יציצו), וכמובן המלחמה הקרה שהכריזו הסבים האחרים שלי על אמי בשל המטען הגנטי ההפכפך שלבטח הועבר גם אלי, נכדתם היחידה.

סבי השני מת כשהייתי בת 5. מאז, סבתא נושאת בגפה את עול מאבק הגרילה באמי – דבר שלא מונע ממנה להישאר דרוכה ולו לקראת הזעיר שבאותות שיבשר על בוא הטירוף התורשתי שלי.

מה סבתא שלי הייתה אומרת לו ידעה כמה קרובה אני להיענות לאתגר? זו בדיוק הסיבה שבגללה חסכתי ממנה סיפורים על המחיר שגבו משמרות הלילה הרצופות שלי בדיוטיפרי: איך נהגתי לעמוד בפתח הבית ב-2 לפנות בוקר, בוהה במבט סהרורי מטה. מנסה להבין האם לבשתי מכנסיים או שמא נגזר עלי להתהלך בעוד שעה קלה ברחבי נתב"ג לבושה תחתונים ואפודת קופאית. בסופו של דבר יוצאת לעבודה תוך השלמה עם הרעיון שאם באמת "איבדתי את זה", הבדיקות שלי אינן שוות מאומה, שכן אין הטירוף מודע לקיומו.

מעולם גם לא חלקתי עם סבתא את השלכות המקצוע שלי, בגללו ידי השמאלית מזנקת אוטומטית בלחיצת "Ctrl+Z" דמיונית  בכל פעם שאני שוברת/מפילה/שופכת משהו על הרצפה. זה עוד זניח, לעומת הבהוב האור הניורוטי שמבשר על כניסתי לחדר חשוך (אני לא מצליחה להימנע מדאבל-קליק גם כשמדובר במתג אור).

במקום זה אני מספרת לה על חיי היום יום שלי, עבודתי כמעצבת, החיים עם בן-זוגי והפעלולים של הכלבה. בתגובה, מתאוננת סבתא על שהורי נתנו לי להפוך לגרפיקאית במקום להכריח אותי לרכוש מקצוע ראוי, ותוהה בקול רם האם החבר המזרחי שלי עוזר לי בעבודות הבית כי "אצלם זה לא נהוג". ברגעים האלה אני חושבת על אמא שלי ועל איך שפעם היא סיפרה לי שכשנולדתי הייתי דומה לסבתא שתי טיפות מים ואיך זה גרם לה לרצות למסור אותי.

מרק עוף לימי חולי
מרק עוף צלול שמרפא את הגוף ואת הנפש:

עוף שלם, אם אתם לא אוהבים עוף מבושל ניתן להחליף ב8 כנפיים – תוצאה זהה וזול בהרבה (הכנפיים לחתולים בחצר)
3 תפוחי אדמה
בצל שלם
2 גזרים
שורש פטרוזיליה
חצי כוס אטריות דקיקות
צרור שמיר

– פורסים את תפוחי האדמה לקוביות גסות, ואת אחד הגזרים ושורש הפטרוזיליה לפרוסות עגולות.
– מחממים 4 כפות שמן קנולה בסיר ומטגנים את הכנפיים עד השחמה.
– מוסיפים את תפוחי האדמה, הפטרוזיליה והגזר, וממשיכים לטגן 5 דקות תוך כדי ערבוב.
– מחוררים בצל לא קלוף עם המזלג, מוסיפים אותו לסיר, ומכסים ב-6 כוסות מים רותחים. ממליחים ומוסיפים ו-2 עלי דפנה.
– כשהמים מתחילים לבעבע מנמיכים את האש כך שיהיה בעבוע מאוד מאוד עדין (בצורה כזו הציר לא יעכיר), ומבשלים חצי שעה.
– בינתיים בסיר נפרד מבשלים אטריות דקות לפי הוראות היצרן, מסננים ומניחים אותן בצד להתקרר.
– כשהמרק מוכן מגרדים לתוכו את הגזר השני ונותנים למרק להתבשל עוד 5 דקות.
– מוזגים לצלחת עמוקה כמות רצויה של אטריות, מוזגים עליהן מרק ומפזרים מעל הרבה שמיר קצוץ.

מתכון לאסון או הפעם בה טסתי לתל אביב על גבי כדור תותח

את ירושלים עזבנו לפני חודשיים. זה לא היה קשה עבורי. יחסי עם העיר התקררו קמעה בשנה האחרונה ואת השיא ברומן שלי עם הבירה אני מייחסת לשלוש השנים בהן עבדתי בפאב ה"פרפל הייז" (שם בדוי כמובן – הוחלט, באופן חד פעמי, ליישם את הביקורת שקיבלתי על הפוסטים הקודמים). פרפל הייז שילב עבורי שלוש תכונות הכרחיות למקום עבודה מסוגו – זמני בהגדרתו ונטול אפשרויות קידום: מעסיק הגון ואדיב, צוות עובדים שהם גם חברים והיעדר חשק מוחלט מצידי לבלות במקום שלא למטרות רווח. יסכים איתי כל אחד שניסה לשלוח ידו בתחום, כי למלצר במקום הבילוי המועדף עליך הינו מתכון לאסון.

כך קרה שה"פרפל הייז" הפך לביתי השני, והצוות למשפחה אומנת. אחד מהם, איתי שמו (די עם כל הדיסקרטיות הזו) הצליח לפלס את דרכו לליבי יותר מהשאר, לא כי היו לנו תחומי עניין משותפים, דעות פוליטיות קרובות או אפילו תפיסת מציאות דומה, אלא משום אהבתנו המשותפת להגזמות.

כל אחד הגיע לחברות הזו כשמאחוריו שנים של הגזמות: כעס עצום, דעות רדיקאליות, שתייה מופרזת, אהבה טוטאלית וכמובן חיבה לא מרוסנת לבליסה חסרת מעצורים.

בין ריב לריב (או סתם אי-הסכמה שהובילה לסיילנס טריטמנט שנמשך שבועות), ביצענו אינספור מעללים קולינאריים שאותותיהם עודם ניכרים בגזרה שלי. אם לספור על יד אחת (היד השניה עסוקה בצנצנת הלימונים הכבושים שלשמאלי):

1. הפעם בה החלטנו להכין מעורב ירושלמי לשניים, וקנינו קילו וחצי איברים פנימיים אותם ניסינו לעטוף בשתי לאפות ולבסוף אכלנו  ישר מהמחבת, בלי להישיר מבט ולהודות שזה היה יותר מידי.
2. הפעם בה ישבנו בקפה ג'ו ב-8 בבוקר אחרי משמרת מפרכת בפאב + המשך בילוי ושתיה באחד הבארים הסמוכים. שתינו כל אחד וויסקי כשסביבנו תיירים עם ילדיהם אוכלים חביתה לפני יום ארוך בכותל.
3. הפעם בה איתי לימד אותי להכין ולאכול 2 קילו קבבי כבש.
4. הפעם בה עישנו ג'ראס רעיל לפני המשמרת בפאב וחווינו את אותה הזיה (המקרה כשלעצמו אינו הגזמה, אבל כמות הפעמים שסיפרנו אודותיו – היא ללא ספק כן).
5. הפעם בה מצאנו עצמנו במסעדה יפנית בברלין שהגישה סושי – אכול כפי יכולתך (מיותר לפרט).

בעקבות עזיבתו של איתי לבירת גרמניה, רצף ההגזמות שלנו חטף מהלומה קשה, ובמקום מפגשים על בסיס שבועי, שלא לומר יומי, אנו מתראים אחת לחצי שנה לערך ולא תמיד בנסיבות שמאפשרות הגזמה ראויה. מעציב אותי לחשוב על ההשלכות עזיבתנו את ירושלים.

מאפה בשר מוגזם (הוגש לראשונה ביום הולדתו של איתי):

מבוסס על בלינצ'ס בשר רוסים. לעייפים והרעבים – ניתן למצוא בלינצ'ס בשר מוכנים וקפואים במקפיא של כל מעדנייה רוסית, בין כופתאות גבינה לקרפלך בשר, ולגשת רק לחלקו השני של המתכון.

לבצק:
– 2 כוסות קמח
– 2 כוסות חלב
– כוס וחצי מים
– 2 ביצים
– 1/3 כפית מלח
– חצי כפית סוכר
– חצי כפית סודה
– כף חומץ

למלית:
– 400 גרם בשר בקר או עגל טחון
– 2 בצלים
– 4 שיני שום
– שמן לטיגון

לרוטב:
– 1/2 כוס שמנת מתוקה
– מלח, פלפל
– 100 גר' גבינה מגורדת

אופן ההכנה:
– טורפים את כל חומרי הבלילה בקערה (חוץ מהסודה והחומץ) עד שמתקבלת עיסה דלילה וחלקה. שמים כפית סודה בתוך כף גדולה ושופכים עליה מעט חומץ. כאשר הסודה תוססת שופכים אותה לתוך הבלילה ומערבבים.
– מחממים מחבת טפלון, ומשמנים אותה מעט בעזרת ניר סופג. מחממים על אש בינונית. כשהמחבת חמה, יוצקים כחצי מצקת למחבת ומנענעים את המחבת כדי שהעיסה תכסה את כל שטחה.
– מטגנים על אש נמוכה עד לקבלת צבע זהוב בתחתית ומוציאים את הבלינצ'ס לצלחת שטוחה שעליה נייר סופג (צד אחד של החביתית עודנו לבן אבל לא נוזלי).
– קוצצים בצל, ומטגנים עד להזהבה. מוסיפים שום כתוש ואת הבשר הטחון ומטגנים תוך כדי הפירור שלו בעזרת מרית עד שהבשר משנה את צבעו. מתבלים. נותנים לבשר להתקרר.
– כל בלינצ'ס ממלאים ב2-3 כפות מתערובת הבשר, מקפלים את קצוות הבלינצ'סים פנימה, כאשר צידם הלבן הוא כלפי חוץ, ומגלגלים לסיגר גדול ועבה. מחממים מחבת טפלון, משומנת מעט, על אש בנונית ומטגנים כל בלינצ'ס המגולגלים עד לקבלת צבע זהוב משני צידיו, מעליו מסדרים בתוך תבנית אפיה, שופכים מעל את השמנת, מפזרים הגבינה, ולתנור על חום בינוני-גבוהה כ20 דקות.

 

חג שמח

הגפילטע של אמא שלי פשוט נהדר. הוא רך, אוורירי ולא מתוק בכלל. כיאה למתכון מוצלח – עדויות לקיומו ניתן למצוא כבר במחברת המתכונים של אמא של סבתא-רבתא שלי, אבל את הרכיב המיוחד שהפך את הדג הממולא של אמי ליצירת מופת, הגתה היא בעצמה. לא אמתח אתכם יתר על המידה – מדובר בכוס וחצי של פירורי לחם לכמות של שני קרפיונים.
אם נתעלם לרגע מהחירוב המוחלט של המסורת היהודית, אני חושבת שהמתכון שלה אומר דבר מה על הבנתה בחגיגות: צריך שיהיה טעים, כיף ובלי הרבה חוקים או תהיות לגבי מה בדיוק נשתנה. לצערי לא יוצא לי לבלות את החג בבית הוריי לעתים קרובות מידי. לפני כעשור, אבא שלי הוכתר (במינוי לא פורמלי) לגוי של פסח בחברת השמירה בה הוא עובד, ובמשפחה שלנו הרכב חסר פירושו זוג (אמא ואני) – אז החגיגות נדחות לימים טובים יותר.

ובמקום לנסוע להוריי, אני מוצאת את עצמי ישובה בשולחנות של אחרים, דחוסה בין אנשים בדרגות זרות שונות, לועסת גפילטע דוחה נטול פירורים ומזמזמת בפה מלא שירים שאת מילותיהם מעולם לא למדתי. מרגישה כמו שיקסע שמישהו החליט לגייר בכוח. ממררת על שלא הפקתי את לקחי השנה שעברה, כשאבא של חברה חילק בהפגנתיות לא מכוונת, שלא לומר תום לב, את קריאת ההגדה כך שתמיד אקבל את הפסקה הכי קצרה (לך תדע אם העולה יודעת לקרוא בלי ניקוד), או את מסקנותיה של השנה שקדמה לה, בה חברי דאז החליט שדי לו ממני באמצע הנסיעה לסדר בבית דודיו, שם אמו (שהייתה עדה לתפנית הפתאומית בעלילה) הציגה אותי בפני המשפחה כ"אליסה – חברה שלנו מירושלים"  בהעדר תואר הולם יותר עקב ההורדה בדרגה.

אני שונאת את פסח, שונאת מצות, שונאת את ההגדה, שונאת שכולם מתלוננים על המפגש ההכרחי עם המשפחה המורחבת, שונאת את מכירת החמץ בהחבא כאילו באמת יש ממי להסתיר את דבר העבירה. שונאת את נהירת ה"חילונים" למחלקת הלחמים בסופרים יום לפני, שונאת איך כל פעם אני מתפתה לבלות את הערב הארור הזה אצל משפחה ידידותית אחרת ש"לא מוכנה לשמוע שחברה של בנם/בתם/נכדתן תישאר בחג לבד". שונאת שבן זוגי מגיע ממשפחה "בעלת ערכים יהודיים", ושאשב שם השנה – דוחפת אוכל, מנסה שלא ישימו לב שאני כבר שבעה מכל זה.

והפעם מתכון נקמה מתוקה עם פקאנים מסוכרים:

באחת מאותן חגיגות הבדידות שלי הגישו סלט מצוין, ובו מרכיב שהיה סודי לא פחות מהפירורים של אמא שלי:

– חבילת גזר מגורד (חבילה, כי גזר שמגרדים בבית מוציא מיצים ומשנה לרעה את מרקם הסלט).
– צרור עירית
– 150 גר' פקאנים מסוכרים (שלושת רבעי אריזה מהסופר).

רוטב:
– שליש כוס שמן צמחי (עדיף לא שמן זית)
– מיץ משני לימונים
– מלח
– פלפל גרוס
– חצי כפית דבש
* אופציה: כפית חרדל דיז'ון.

קוצצים את העירית, מוסיפים לגזר, שופכים מעל את הרוטב, מערבבים ושמים במקרר לשעה. מוסיפים את הפקאנים לפני ההגשה.

רוסים טובים גם במתמטיקה

גדלתי ברמלה בשכונה של רוסים, אחת מרבות שנבנו בשנות ה-90 בניסיון כושל של המדינה לאכלס את העליה בערים טעונות הטיפוח. כל חבריי היו רוסים. דיברנו בדיאלקט שמורכב מ-50% עברית, 30% רוסית עילגת  ו-20% "סבבה".
הבילויים המשותפים שלנו בתקופת טרום-הרישיון כללו מפגשים בבתים של חברים (שהוריהם נסעו לצימר/אילת), אלכוהול וריקודים בחדר חשוך (ע"ע: חנה מ"מחוברות").
אמי היתה מתעקשת שאוכל משהו בכל פעם שהתכוננתי לצאת למסיבה כזו. בדאגה אמהית מהסוג ששמור רק לרוסים, היא הסבירה לי שאסור לשתות על בטן ריקה. ליהגתי בבוז טינאייג'רי שאני מאחרת ואין לי זמן לקציצות שלה, ובתגובה היא הפצירה בי שאם יהיה שם אלכוהול "רציני" (קגלביץ' מהול בתפוזים/ספרייט), אדאג לאכול לפני זה קוביית חמאה.
אל תטעו מדובר בהמלצה משונה – אפילו בקהילה שלנו.

מתברר שאכילת מזון שומני וקר מעכבת את ספיגת האלכוהול בגוף, ומונעת השתכרות מהירה. זו גם הסיבה ששולחנות חג בבתים רוסיים לא כוללים מנות חמות – רק חמוצים, מעושנים למינהם ושלל סלטים מכוסים במיונז.
אחד מהסלטים האלה הפך למנת הדגל של החגיגות הדיוניסיות שלנו. אין בו מרכיבים מפוארים, ליהפך, ועדיין לא תמצאו בית רוסי שבו מכינים את סלט ה"אוליבייה" ביום חול, או לחילופין – בית שבו לא מכינים אותו ביום חג.
המתכונים משתנים בהתאם לאיזורים שונים ברוסיה (כל משפחה שפגשתי הייתה קנאית למתכון שלה בערך כמו ישראלים לחומוס הכי "אסלי"), אבל המהות אותה מהות – סלט שמגיע כ-סייד דיש לאלכוהל, בין אם מדובר בוודקת יומולדת או שמפניית ערב השנה החדשה.

סלט האוליביה המשפחתי שלי:
המתכון הוא נוסחה דינמית שמאפשרת הכנה בכמויות שונות, שנקבעות על פי מספר תפוחי האדמה (להלן – X):

תפו"א בינוניים צהובים (X)
ביצים קשות (X מינוס 2)
מלפפונים במלח- גודל בינוני (1.5 X)
אפונה מקופסאת שימורים (לפי הטעם ושתהיה נוכחות)
נקניק מבושל* / חזה עוף (שליש מנפח X)
מיונז (ככל שהמצפון מאפשר לכם. הסלט צריך להיות לח)
מלח (טיפונת. רוב המליחות מגיעה מהחמוצים(
שמן קנולה (טיפונת – אם שמתם מספיק מיונז. יותר – אם חסכתם במיונז).

תוספות שראיתי בבתים אחרים:
גזר מבושל
בצל חי
בשר בקר במקום הנקניק

* "הנקניק המבושל" הוא הגירסא הרוסית למורטדלה האיטלקית (בעצם מדובר בנקניקיה בקוטר של צלוחית תה). ככזה הוא נמכר במעדניות רוסיות לצד דליקטסים רבים שתשלמו עליהם מחיר כפול בטיב-טעם. לאלו מכם שעוד לא מוכנים להארדקור הרוסי – ניתן להחליף בחזה עוף מכובס.

– מבשלים את תפוחי האדמה עד שהם מוכנים (לפני שהפכו לפירה) ונותנים להם להתקרר בצד.
– מבשלים את הביצים (10 דקות רתיחה), שמים אותם דקה מתחת לזרם מים קרים, ומניחים ליד תפוחי האדמה.
– כשתפוחי האדמה והביצים התקררו, קולפים וחותכים אותם לקוביות קטנות (כחצי ס"מ, או ס"מ אחד אם אתם עצלנים).
– חותחים את המלפפונים ואת חזה העוף/הנקניק לקוביות באותו הגודל.
– מוסיפים את האפונה, את המיונז ואת שמן הקנולה ביחס שהוסבר לעיל.

טעים הרבה הרבה יותר אחרי שעה-שעתיים במקרר.

פירואטים בבטן

לחבר הראשון שלי לקח יותר משנה מרגע הפרידה לחזור לממדיו המקוריים. לאמו הייתה יכולת מופתית להרוס כל מתכון שנקרא בדרכה. וכך קרה שככל שהתקרבתי לבנה, פומפיות וקולפנים החלו לצוץ אצלה במטבח, ומבלי שתשים לב או שיהיה לה אכפת (הסדר החדש קסם לה לא פחות מלשאר בני המשפחה) – השתלטנו הוא ואני על העמדות במטבח. לימדתי אותו שפסטה מבשלים רק 11 דקות ואת ההבדלים בין רסק לרוטב עגבניות. היינו ביחד כמעט 4 שנים מאושרות ומדושנות.

החבר השני שלי היה בשלן בזכות עצמו. הוא היחיד שאי-פעם נתתי לו לחתוך את הבצל לפי ראות עיניו. הוא לימד אותי מתכונים מארץ אבותיו ואני גירדתי גבינה וחשבתי על שמות לילדים. ההרמוניה בין הסירים הייתה כה מושלמת, שעד היום מוזר לי שאני היחידה מבין שנינו שחשבה שאנחנו זוג.

אחריו באו כל מיני, שמעולם לא הגיעו למטבח.

ואז הגיע אבי – כחוש ובררן, בטוח שזוגלובק היא פסגת הנקניקים, אוכל קרקרים לארוחת צהריים. האתגר האולטימטיבי! אין לי ספק שלעולם לא נבצע פירואטים משותפים במטבח, אבל הוא טורח לפתוח טונה פה ושם, שוטף כלים ולפעמים גם הולך לשוק.

וכשהוא הולך לשוק, אני מכינה לו רשימה מפורטת של מצרכים:

תפו"א – 7
בצל – 6 בינוניים
שמנת – זאת עם הציור של הפטריה
וכו וכו'

במקרים של מצרך לא סטנדרטי אני מוסיפה ציור והסבר.
תרד – מגיע בקופסת פלסטיק שקופה גדולה + ציור של עלה בודד.

במקרה המדובר, אבי חזר מהשוק עם צרור עלים כהים וענקיים, שהכרתי בפנים אבל לא היה לי מושג איך קוראים להם. חשבתי בקצ'וי – התברר שמנגולד. וכך נולד לו מתכון לא רוסי בעליל, ווריאציה על משהו מספר המתכונים המצרי של ליהי המצרית-למחצה:

צרור עלי מנגולד
2 בצלים בינוניים
כוס וחצי חומוס קטן מושרה
שתי עגבנית קלופות
מיץ לימון מלימון וחצי
שום
מלח
פלפל
כמון
שמן זית

– משרים את החומוס למשך הלילה, מכניסים אותו לשקית ומועכים עם מערוך עד שהגרגרים מתפצלים לחצאים.
– זורקים את החומוסים לקערת מים, וכתוצאה מכך חלק מהקליפות יצופו ונוכל לאסוף אותן ולהשליכן לפח.
– חוזרים על הפעולה עם המערוך עוד פעמים בערך, והתוצאה היא גרגרי חומוס חצויים וקלופים.
– מבשלים 40 דקות.
– בינתיים, מפרידים את החלק הלבן של עלי המנגולד, קוצצים ומטגנים יחד עם הבצל, השום ושמן הזית.
– כשהחומוס מוכן: מסננים, מוסיפים למחבת ומתבלים. מטגנים חמש דקות על אש בינונית.
– מוסיפים את החלק הירוק של העלים (קצוץ דק), את הלימון, ומערבבים כמה דקות עד שהעלים הופכים לכהים ורכים מאוד.
– מוסיפים את קוביות העגבניות ומורידים מהאש.

ובכן,

הנחת העבודה היא שאני לא סובלת אנשים שאוכלים בשביל לשבוע, או את אלה שנגעלים ממשהו טיפה אקסטרווגנטי על הצלחת שלהם, ואף יותר גרוע – על הצלחת שלי. אני שונאת דיבורים על קלוריות ובריאות מסביב לשולחן. ואת הלחץ החברתי שמונע ממני לאכול דברים טעימים שנפלו על השולחן בדרכם לפה שלי.

–

אני אוהבת לאכול עם הידיים, מהר, ולסיים הכל מהצלחת. אני אוהבת דג מלוח, חזיר, סחוג עם קוטג' ועוד כלמני דברים מופרכים. אני גם מאוד אוהבת לאכול עם ליהי, כי היא מבינה ש"חוק שלוש השניות" יכול להפוך גם ל-15, אם מדובר במשהו טעים. וכשמדברים בפה מלא, כדאי מאוד שזה יהיה על דברים מאוד טעימים שאכלנו, או על כאלה שעוד יצא לנו לאכול בעתיד.

אז החלטנו לפתוח בלוג.
אני אכתוב על אוכל שאני אוהבת ועל אנשים שאני שונאת.
ליהי תאייר, תשנא ובטח גם תלעס תוך כדי.