טיוטה

כמו האורות הקטנים שמאירים מבעד לחלון החשוך ברכבת לילית – השינויים בחיי הם נקודות הייחוס היחידות שנותנות לי תחושה של תנועה קדימה. בהתחלה הן צפופות למדי. כל יום הולדת מסמן נקודת מפנה – ה"אני בת התשע" היא מישהי שונה לחלוטין מהפרסונה בת השמונה שהייתי עד אז. כל עליית כיתה, מעבר דירה או רכישת מיומנות חדשה, מהווים בילדות הוכחה לדהירה נחושה קדימה.

***
בבית בו גדלתי היה משקוף שעליו סומנו מראש שנתות הגדילה העתידיות שלי. נצמדתי אליו עם הגב, מזדקפת ונמדדת, מתמלאת תחושת סיפוק בכל פעם שהגעתי בזמן ליעד שברור היה מראש שאליו לא אאחר. הנה השנתה של סוף התיכון 23.06.02, קצת מעליה שנתת הצבא 02.02.03, מעל שתיהן שנתת השחרור מצה"ל – פברואר '05. כשעזבתי את הבית בדרך ליעד האקדמאי הנחשק (והידוע מראש, בהיותו מסומן על המשקוף), ארזתי את המשקוף איתי לדירה החדשה, פן אשכח לאיזה כיוון עלי לצמוח.

***
לגן קצת אחרתי להגיע. הייתי כמעט בת 5 כשאמא העירה אותי בבוקר סתיו אחד והודיעה שצריך כבר לקום כי הולכים. זו היתה הפעם הראשונה שלא התעוררתי ביקיצה טבעית – אני זוכרת אותה בברור כי זה היה הרגע בו גיליתי שבוקר יכול להיות חשוך כמו הלילה. שכבתי בעלטה, מנסה לאמוד את רוע הגזרה. הייתי כבר מספיק גדולה כדי לדעת שאחרי הגן יגיע בית ספר, ואז עוד לימודים, ועבודה… היה לי ברור באותו בוקר סגרירי ומבשר רעות, שבחיים לא אשן יותר כמו שצריך.

***
השנה 2012, הרכבת דוהרת אבל אורות בחלון אין. גם המשקוף כבר מזמן אבד. מתעוררת כל בוקר ביקיצה לא טבעית בעליל ועושה, את מה שנדמה לי, שאני זוכרת, שהיה כתוב על איזה משקוף ששאני צריכה לעשות. הכל מרגיש בסדר, אבל אין דד-ליין. בלי כזה איך אדע מתי עלי להפסיק לעשות את מה שאני עושה? בעיקר כי זה מרגיש בסדר. הכי מפחיד לגלות שעשית משהו שהרגיש לך בסדר הרבה אחרי שזה הפך להיות בכלל לא בסדר להמשיך לעשות אותו.

אולי אשנה כיוון? אסע לגרמניה ואלמד להכין נקניקים, אנסה לכתוב ספר ילדים, אפתח חנות מקוונת לדברים מגניבים שמצולמים ממש יפה, אלמד ספרות, אשקיע בלהיות גרפיקאית טובה יותר, אלד ילדים.

***
לאבא היה סולו בא–קפלת-היאוש, שהוא ואמא ביצעו מולי בכל פעם שמורה התקשרה לבשר להם ששוב לא נוכחתי במקום בו היה מצופה ממני להימצא. בקול בס כבד הוא דיקלם ש"בחיים אין טיוטות. לאדם אין הזדמנות שניה לשכתב את חייו. לא מקבלים מחברת חדשה אחרי שמסיימים תיכון או אוניברסיטה. השוליים המקושקשים ישארו מקושקשים לנצח. כל דף שתלשת ילווה אותך בהיעדרו לעד. אף פעם לא 'מתחילים את החיים האמיתיים' – הכל אמיתי. אלו הם חייך, כי בחיים אין סקיצות".

הפנמתי את הנאום הזה וכבר מזמן אני מנהלת את חיי בהתאם. מילא אין טיוטות רק שמישהו יבוא וינסח ראשי פרקים.

—
מתכון שהוא וריאציה למרק שי (Щи) רוסי, שהוא בעצם מרק שוקרוט, אותו אבשל מהנקניקים שאכין עם ליהי יום אחד בגרמניה.

רכיבים:
(כאלה שניתן לקנות בכל מעדניה רוסית מכובדת יותר ופחות)
– שתי פרוסות אוסובוקו
– 3 קבנוס מעושנים
– כנף הודו מעושנת
– 200 גר' נקניק זלץ בחתיכה אחת
– 250 גר' כרוב כבוש (לא שימורים)

– 4 תפוחי אדמה
– 2 גזרים
– 1 בצל
– 1 שורש סלרי
– 1 שורש פטרוזיליה
– רוזמרין
– טמין
– עלי דפנה
– כוכבי אניס

אופן הכנה:
– סוגרים בסיר עם תחתית עבה (טיגון קצר) את האוסבוקו ומניחים בצד.
– מטגנים את הבצל הפרוס.
– כשהבצל שקוף, מוסיפים פרוסות גזר, סלרי ופטרוזיליה.
– מחזירים את האוסבוקו, הבשרים המעושנים וקוביות תפוחי האדמה, מערבבים אותם טוב, מתבלים ב-2 כוכבי אניס, 3 עלי דפנה, גבעול רוזמרין וגבעול טמין.
– מוסיפים קומקום מים רותחים.
– מבשלים חצי שעה ואז מוסיפים את הכרוב הכבוש.
– מבשלים עוד רבע שעה.
– טועמים מוסיפים מלח אם צריך (כנרה שלא).
– שמים במקרר ללילה.
* מחממים על הכיריים ולא במיקרו.

פירואטים בבטן

לחבר הראשון שלי לקח יותר משנה מרגע הפרידה לחזור לממדיו המקוריים. לאמו הייתה יכולת מופתית להרוס כל מתכון שנקרא בדרכה. וכך קרה שככל שהתקרבתי לבנה, פומפיות וקולפנים החלו לצוץ אצלה במטבח, ומבלי שתשים לב או שיהיה לה אכפת (הסדר החדש קסם לה לא פחות מלשאר בני המשפחה) – השתלטנו הוא ואני על העמדות במטבח. לימדתי אותו שפסטה מבשלים רק 11 דקות ואת ההבדלים בין רסק לרוטב עגבניות. היינו ביחד כמעט 4 שנים מאושרות ומדושנות.

החבר השני שלי היה בשלן בזכות עצמו. הוא היחיד שאי-פעם נתתי לו לחתוך את הבצל לפי ראות עיניו. הוא לימד אותי מתכונים מארץ אבותיו ואני גירדתי גבינה וחשבתי על שמות לילדים. ההרמוניה בין הסירים הייתה כה מושלמת, שעד היום מוזר לי שאני היחידה מבין שנינו שחשבה שאנחנו זוג.

אחריו באו כל מיני, שמעולם לא הגיעו למטבח.

ואז הגיע אבי – כחוש ובררן, בטוח שזוגלובק היא פסגת הנקניקים, אוכל קרקרים לארוחת צהריים. האתגר האולטימטיבי! אין לי ספק שלעולם לא נבצע פירואטים משותפים במטבח, אבל הוא טורח לפתוח טונה פה ושם, שוטף כלים ולפעמים גם הולך לשוק.

וכשהוא הולך לשוק, אני מכינה לו רשימה מפורטת של מצרכים:

תפו"א – 7
בצל – 6 בינוניים
שמנת – זאת עם הציור של הפטריה
וכו וכו'

במקרים של מצרך לא סטנדרטי אני מוסיפה ציור והסבר.
תרד – מגיע בקופסת פלסטיק שקופה גדולה + ציור של עלה בודד.

במקרה המדובר, אבי חזר מהשוק עם צרור עלים כהים וענקיים, שהכרתי בפנים אבל לא היה לי מושג איך קוראים להם. חשבתי בקצ'וי – התברר שמנגולד. וכך נולד לו מתכון לא רוסי בעליל, ווריאציה על משהו מספר המתכונים המצרי של ליהי המצרית-למחצה:

צרור עלי מנגולד
2 בצלים בינוניים
כוס וחצי חומוס קטן מושרה
שתי עגבנית קלופות
מיץ לימון מלימון וחצי
שום
מלח
פלפל
כמון
שמן זית

– משרים את החומוס למשך הלילה, מכניסים אותו לשקית ומועכים עם מערוך עד שהגרגרים מתפצלים לחצאים.
– זורקים את החומוסים לקערת מים, וכתוצאה מכך חלק מהקליפות יצופו ונוכל לאסוף אותן ולהשליכן לפח.
– חוזרים על הפעולה עם המערוך עוד פעמים בערך, והתוצאה היא גרגרי חומוס חצויים וקלופים.
– מבשלים 40 דקות.
– בינתיים, מפרידים את החלק הלבן של עלי המנגולד, קוצצים ומטגנים יחד עם הבצל, השום ושמן הזית.
– כשהחומוס מוכן: מסננים, מוסיפים למחבת ומתבלים. מטגנים חמש דקות על אש בינונית.
– מוסיפים את החלק הירוק של העלים (קצוץ דק), את הלימון, ומערבבים כמה דקות עד שהעלים הופכים לכהים ורכים מאוד.
– מוסיפים את קוביות העגבניות ומורידים מהאש.