You are currently browsing the category archive for the ‘Uncategorized’ category.

כמו האורות הקטנים שמאירים מבעד לחלון החשוך ברכבת לילית – השינויים בחיי הם נקודות הייחוס היחידות שנותנות לי תחושה של תנועה קדימה. בהתחלה הן צפופות למדי. כל יום הולדת מסמן נקודת מפנה – ה"אני בת התשע" היא מישהי שונה לחלוטין מהפרסונה בת השמונה שהייתי עד אז. כל עליית כיתה, מעבר דירה או רכישת מיומנות חדשה, מהווים בילדות הוכחה לדהירה נחושה קדימה.

שעון ביולוגי

***
בבית בו גדלתי היה משקוף שעליו סומנו מראש שנתות הגדילה העתידיות שלי. נצמדתי אליו עם הגב, מזדקפת ונמדדת, מתמלאת תחושת סיפוק בכל פעם שהגעתי בזמן ליעד שברור היה מראש שאליו לא אאחר. הנה השנתה של סוף התיכון 23.06.02, קצת מעליה שנתת הצבא 02.02.03, מעל שתיהן שנתת השחרור מצה"ל – פברואר '05. כשעזבתי את הבית בדרך ליעד האקדמאי הנחשק (והידוע מראש, בהיותו מסומן על המשקוף), ארזתי את המשקוף איתי לדירה החדשה, פן אשכח לאיזה כיוון עלי לצמוח.

***
לגן קצת אחרתי להגיע. הייתי כמעט בת 5 כשאמא העירה אותי בבוקר סתיו אחד והודיעה שצריך כבר לקום כי הולכים. זו היתה הפעם הראשונה שלא התעוררתי ביקיצה טבעית – אני זוכרת אותה בברור כי זה היה הרגע בו גיליתי שבוקר יכול להיות חשוך כמו הלילה. שכבתי בעלטה, מנסה לאמוד את רוע הגזרה. הייתי כבר מספיק גדולה כדי לדעת שאחרי הגן יגיע בית ספר, ואז עוד לימודים, ועבודה… היה לי ברור באותו בוקר סגרירי ומבשר רעות, שבחיים לא אשן יותר כמו שצריך.

***
השנה 2012, הרכבת דוהרת אבל אורות בחלון אין. גם המשקוף כבר מזמן אבד. מתעוררת כל בוקר ביקיצה לא טבעית בעליל ועושה, את מה שנדמה לי, שאני זוכרת, שהיה כתוב על איזה משקוף ששאני צריכה לעשות. הכל מרגיש בסדר, אבל אין דד-ליין. בלי כזה איך אדע מתי עלי להפסיק לעשות את מה שאני עושה? בעיקר כי זה מרגיש בסדר. הכי מפחיד לגלות שעשית משהו שהרגיש לך בסדר הרבה אחרי שזה הפך להיות בכלל לא בסדר להמשיך לעשות אותו.

נקניקים בגרמניה

אולי אשנה כיוון? אסע לגרמניה ואלמד להכין נקניקים, אנסה לכתוב ספר ילדים, אפתח חנות מקוונת לדברים מגניבים שמצולמים ממש יפה, אלמד ספרות, אשקיע בלהיות גרפיקאית טובה יותר, אלד ילדים.

***
לאבא היה סולו בא–קפלת-היאוש, שהוא ואמא ביצעו מולי בכל פעם שמורה התקשרה לבשר להם ששוב לא נוכחתי במקום בו היה מצופה ממני להימצא. בקול בס כבד הוא דיקלם ש"בחיים אין טיוטות. לאדם אין הזדמנות שניה לשכתב את חייו. לא מקבלים מחברת חדשה אחרי שמסיימים תיכון או אוניברסיטה. השוליים המקושקשים ישארו מקושקשים לנצח. כל דף שתלשת ילווה אותך בהיעדרו לעד. אף פעם לא 'מתחילים את החיים האמיתיים' – הכל אמיתי. אלו הם חייך, כי בחיים אין סקיצות".

הפנמתי את הנאום הזה וכבר מזמן אני מנהלת את חיי בהתאם. מילא אין טיוטות רק שמישהו יבוא וינסח ראשי פרקים.מבולבלת ב2012


מתכון שהוא וריאציה למרק שי (Щи) רוסי, שהוא בעצם מרק שוקרוט, אותו אבשל מהנקניקים שאכין עם ליהי יום אחד בגרמניה.

רכיבים:
(כאלה שניתן לקנות בכל מעדניה רוסית מכובדת יותר ופחות)
– שתי פרוסות אוסובוקו
– 3 קבנוס מעושנים
– כנף הודו מעושנת
– 200 גר' נקניק זלץ בחתיכה אחת
– 250 גר' כרוב כבוש (לא שימורים)

– 4 תפוחי אדמה
– 2 גזרים
– 1 בצל
– 1 שורש סלרי
– 1 שורש פטרוזיליה
– רוזמרין
– טמין
– עלי דפנה
– כוכבי אניס

אופן הכנה:
– סוגרים בסיר עם תחתית עבה (טיגון קצר) את האוסבוקו ומניחים בצד.
– מטגנים את הבצל הפרוס.
– כשהבצל שקוף, מוסיפים פרוסות גזר, סלרי ופטרוזיליה.
– מחזירים את האוסבוקו, הבשרים המעושנים וקוביות תפוחי האדמה, מערבבים אותם טוב, מתבלים ב-2 כוכבי אניס, 3 עלי דפנה, גבעול רוזמרין וגבעול טמין.
– מוסיפים קומקום מים רותחים.
– מבשלים חצי שעה ואז מוסיפים את הכרוב הכבוש.
– מבשלים עוד רבע שעה.
– טועמים מוסיפים מלח אם צריך (כנרה שלא).
– שמים במקרר ללילה.
* מחממים על הכיריים ולא במיקרו.

מודעות פרסומת

יותר מחודש לא עדכנו. חשוב לי להסביר למה, אבל זה לא בלוג כזה – פה כותבים סיפורי מבוכה אישים-למחצה ומקשרים אותם בדרך-לא-דרך למתכון, בלי דעות ובלי אקטואליה. אסקפיזם.

הדילמות הראשונות שצצו בחיי, שלא היו קשורות ביחסי הסבוכים עם הורי, התעוררו בצבא. כבר בתחילת השירות מצאתי את עצמי במעמד של "ציירת הבסיס". ביקשו ממני לצייר תגי-יחידה, ציורי קיר ללשכת הדרג הגבוה, ובין השאר – עלוני פרופגנדה מאויירים, אותם פיזר חיל האוויר מעל עזה במטרה להגיע לילדים ולשמש כהסברה מטעם ישראל באינטיפאדה השניה.

את הסצינות שהטילו עלי לאייר קיבלתי מהממונים: "מחבל חופר מנהרה והאדמה מכלי החפירה שלו עפה על ילד פלסטיני וקוברת אותו", "משפחה ערבית מביטה מהחלון והילד מושיט ידיים ליונה מתעופפת, כאשר הוא לא רואה שמעל החלון יושב מחבל המחזיק גליוטינה, שברגע האמת תוריד לילד את הידיים", וכו'.

אני זוכרת שדי נהינתי מהמעמד המיוחד שיאפשר לי ליישם את היכולות שלי, גם במקום מסרס כמו צה"ל. ישבתי עם עפרונות וניירות מדפסת וציירתי. נושא הקריקטורות היה שולי בעיניי, לא הייתי בטוחה מה אני חושבת על כל העסק. הערבים היו מעין עיסה הומוגנית שקראו לה "האויב", אוטובוסים התפוצצו על ימין ועל שמאל, מטוסים חגו מעל שמי הדרום, ובבית שררה אווירה שלא תבייש את מטה הבחירות של ליברמן.

יום אחד זימן אותי המפקד לשיחה על האיור שהכנתי באותו שבוע. הוא בירך אותי על הכשרון והסביר לי שנדרשים תיקונים קלים במהדורה השבועית: "המחבל לא נראה מספיק ערבי (ואפילו קצת יהודי). תעבי לו את הגבות ותעקלי לו את האף", הוא אמר. הבקשה גרמה ל"עוכרת הישראל" שבי (ככה קוראים לנו בזמן האחרון) להרים את ראשה. לא הבנתי איך אדם מבוגר, לבטח דור שני לניצולי שואה בצורה זו או אחרת, לא רואה את האנלוגיה הברורה כשמש, בין השיפורים שהציע, לקריקטורות האנטישמיות באירופה הטרום (והפוסט) מלחמתית. אני זוכרת שהתווכחתי איתו ונדמה לי שאפילו מלמלתי איזה עלבון לגבי היכולת שלו לדגמן לי את הפרופיל הרצוי. בכל מקרה זו היתה הקריקטורה האחרונה שציירתי, לא כתוצאה מסרבנות אידאולוגית מצידי, אלא פשוט כי נמאס לצה"ל לבזבז תקציבים על "הסברה" והמיזם פסק.

האידאולוגיה (הפסיבית, למרבה הצער) הגיעה הרבה אחרי, כשהבנתי איך הסיפור שלנו כאומה מספר על קורבן שנרדף מספיק זמן, שהקורבניות נהייתה טבעו השני ואין לו שום יכולת לראות בעצמו את הבריון, לא משנה כמה פעמים הוא מנחית את אגרופיו. הבנתי את הסיפור של הורי ושל אלו שבאו איתם מברית המועצות הרפרסיווית: כשהם מדקלמים את המנטרה הקבועה שלהם "הערבים מבינים רק כוח", הם בעצם אומרים "מעולם לא הכרנו שם דבר חוץ מכוח". הבנתי שכשאני לא מצליחה לכתוב פוסט חביב על חיי הקטנים, סימן שאני צריכה לכתוב על משהו אחר, כי משהו עובר עלינו ואין שום דרך לקשר את זה למתכון בסוף.

הנה הגענו, והעתיד נראה וורוד (לפחות זה הווירטואלי).