לחבר הראשון שלי לקח יותר משנה מרגע הפרידה לחזור לממדיו המקוריים. לאמו הייתה יכולת מופתית להרוס כל מתכון שנקרא בדרכה. וכך קרה שככל שהתקרבתי לבנה, פומפיות וקולפנים החלו לצוץ אצלה במטבח, ומבלי שתשים לב או שיהיה לה אכפת (הסדר החדש קסם לה לא פחות מלשאר בני המשפחה) – השתלטנו הוא ואני על העמדות במטבח. לימדתי אותו שפסטה מבשלים רק 11 דקות ואת ההבדלים בין רסק לרוטב עגבניות. היינו ביחד כמעט 4 שנים מאושרות ומדושנות.

החבר השני שלי היה בשלן בזכות עצמו. הוא היחיד שאי-פעם נתתי לו לחתוך את הבצל לפי ראות עיניו. הוא לימד אותי מתכונים מארץ אבותיו ואני גירדתי גבינה וחשבתי על שמות לילדים. ההרמוניה בין הסירים הייתה כה מושלמת, שעד היום מוזר לי שאני היחידה מבין שנינו שחשבה שאנחנו זוג.

אחריו באו כל מיני, שמעולם לא הגיעו למטבח.

ואז הגיע אבי – כחוש ובררן, בטוח שזוגלובק היא פסגת הנקניקים, אוכל קרקרים לארוחת צהריים. האתגר האולטימטיבי! אין לי ספק שלעולם לא נבצע פירואטים משותפים במטבח, אבל הוא טורח לפתוח טונה פה ושם, שוטף כלים ולפעמים גם הולך לשוק.

potatoes-21.jpg

וכשהוא הולך לשוק, אני מכינה לו רשימה מפורטת של מצרכים:

תפו"א – 7
בצל – 6 בינוניים
שמנת – זאת עם הציור של הפטריה
וכו וכו'

במקרים של מצרך לא סטנדרטי אני מוסיפה ציור והסבר.
תרד – מגיע בקופסת פלסטיק שקופה גדולה + ציור של עלה בודד.

במקרה המדובר, אבי חזר מהשוק עם צרור עלים כהים וענקיים, שהכרתי בפנים אבל לא היה לי מושג איך קוראים להם. חשבתי בקצ'וי – התברר שמנגולד. וכך נולד לו מתכון לא רוסי בעליל, ווריאציה על משהו מספר המתכונים המצרי של ליהי המצרית-למחצה:

צרור עלי מנגולד
2 בצלים בינוניים
כוס וחצי חומוס קטן מושרה
שתי עגבנית קלופות
מיץ לימון מלימון וחצי
שום
מלח
פלפל
כמון
שמן זית

– משרים את החומוס למשך הלילה, מכניסים אותו לשקית ומועכים עם מערוך עד שהגרגרים מתפצלים לחצאים.
– זורקים את החומוסים לקערת מים, וכתוצאה מכך חלק מהקליפות יצופו ונוכל לאסוף אותן ולהשליכן לפח.
– חוזרים על הפעולה עם המערוך עוד פעמים בערך, והתוצאה היא גרגרי חומוס חצויים וקלופים.
– מבשלים 40 דקות.
– בינתיים, מפרידים את החלק הלבן של עלי המנגולד, קוצצים ומטגנים יחד עם הבצל, השום ושמן הזית.
– כשהחומוס מוכן: מסננים, מוסיפים למחבת ומתבלים. מטגנים חמש דקות על אש בינונית.
– מוסיפים את החלק הירוק של העלים (קצוץ דק), את הלימון, ומערבבים כמה דקות עד שהעלים הופכים לכהים ורכים מאוד.
– מוסיפים את קוביות העגבניות ומורידים מהאש.

stomach1.jpg

מודעות פרסומת

rubber-duckie-no-layers2.jpg

הנחת העבודה היא שאני לא סובלת אנשים שאוכלים בשביל לשבוע, או את אלה שנגעלים ממשהו טיפה אקסטרווגנטי על הצלחת שלהם, ואף יותר גרוע – על הצלחת שלי. אני שונאת דיבורים על קלוריות ובריאות מסביב לשולחן. ואת הלחץ החברתי שמונע ממני לאכול דברים טעימים שנפלו על השולחן בדרכם לפה שלי.

אני אוהבת לאכול עם הידיים, מהר, ולסיים הכל מהצלחת. אני אוהבת דג מלוח, חזיר, סחוג עם קוטג' ועוד כלמני דברים מופרכים. אני גם מאוד אוהבת לאכול עם ליהי, כי היא מבינה ש"חוק שלוש השניות" יכול להפוך גם ל-15, אם מדובר במשהו טעים. וכשמדברים בפה מלא, כדאי מאוד שזה יהיה על דברים מאוד טעימים שאכלנו, או על כאלה שעוד יצא לנו לאכול בעתיד.

אז החלטנו לפתוח בלוג.
אני אכתוב על אוכל שאני אוהבת ועל אנשים שאני שונאת.
ליהי תאייר, תשנא ובטח גם תלעס תוך כדי.