You are currently browsing the tag archive for the ‘אלכוהול’ tag.

ביום שאחרי הילולת שכרות, ההאנגאובר הוא הפעוט שבדאגותי. עיקר הסבל מוסב לי מהידיעה ש"התנהגתי כמו מפגרת". הפיגור חמקמק הוא, ואם תבקשו שאצביע על אמירה ספציפית שהזניקה אותו, כנראה שלא אדע לעשות זאת. את הכוסית הגורלית, שממנה העניינים החלו להתחמם, אני דווקא יודעת לזהות. כמו מחליקה חובבנית על הקרח, אני שולקת את המנה שגורמת לי להרפות מהמעקה ומתחילה לדדות, במה שעשוי להראות מהצד כמו ריקודה של אליין, אל מרכז העניינים. בבוקר שאחרי, אזכר איך טפחתי על שכמו של אלמוני באהדה והכרזתי שאני ופלוני נועדנו להיות חברי נפש.

נחמתי היא שמונוגמית אני, ותקופת "הדרנק דיילינג" שלי מאחורי. אותם ימים אמנם נשארו בעבר, אך הרפלקס עדיין פה. לכן כוס מספר ארבע, בסטיית תקן קלה (כי מי סופר בעצם), היא בדרך כלל הטריגר שלי לספר לחברי החדשים, אדמדמי הלחיים, על מבוכות מהעבר שנגרמו לי בשל שתיה מופרזת. הם צוחקים בקול גדול ואני, מעודדת מההצלחה ומונחה על-ידי הגיון הרשתות החברתיות: if you liked this you might also like to see me dancing, קופצת ממקומי ומתחילה לנענע.

מנענעת
מספר גורמים אפשריים לתופעה:
ראשית, רוסייה אני. ועם כל הכבוד לקורקטיות הפוליטית – יש לנו נטייה.
קטליזטור שני הוא בלי ספק התדירות הנמוכה שבה אני משתכרת. אחיזתי בפיכחות התרופפה מאז התקופה בה עבדתי כמוזגת, וכנראה שאחת הסיבות המכריעות לכך היתה הפסקת התרגול היומיומי.

הסיבה השלישית, והכנה יותר, היא הנכות החברתית שלי. תוך שניות ספורות מרגע כניסתי לסיטואציה הומת אדם אני מאבדת תחושה. לא בידיים או ברגליים אלא את תחושת העצמי באופן כללי. במקום לראות מבפנים החוצה, להתבונן מתוך עצמי על מי שנמצא מולי (כמו שנהוג בפיזיולוגיה האנושית) – אני צופה על הסיטואציה מבחוץ, כלומר רואה במסך מפוצל את עצמי מהמון נקודות מבט של הסובבים אותי. מה שנשמע כאגו-טריפ מטורף, הוא בעצם בדיוק ההפך, ככה מרגישה חרדה. הדרך היחידה לצאת מההתקף ולהתכנס חזרה לתוך עצמי, באופן אירוני למדי, היא להרפות מהמושכות ולדפוק את הראש.

התקף חרדה

המאיירת שלחה לי קישור "אין לך פרופיל פייסבוק? אולי אתה פסיכופת". היא שלחה לי אותו ישירות למייל, כי אין לי פייסבוק. בכתבה מצוטטים פסיכולוגים שטוענים שהעדר פרופיל ברשת החברתית הוא סימן לבעיות תפקוד חברתי. משעשע שחברות כח אדם ממאנות להעסיק חסרי פרופיל, מחשש שיתגלו כרוצחים סדרתיים. קצת מטריד, שנערות מתבקשות להימנע מלהתרועע עם מחזרים שאינם מרושתים חברתית.

תחילה צחקקתי על הקונפורמיזם האנגלוסקסי שמשתקף בהצהרות אלו, ואז דמיינתי את עצמי (במבט מבחוץ כמובן) ישובה בקיוביקל אמריקאי – נמנעת מ"להריץ קטעים" עם הקולגות ליד מכונת הצילום או הקולר. לכודה בין הרצון שלי לא לאכול בגפי, לבין האיסור להשתכר באמצע יום העבודה. יודעת שקוקטייל צהריים הוא האמצעי היחיד שלי לתקשר עם טוד או ג'וש.

בטקסט ההיכרות שבאתר הפורטפוליו שלי, אני מכריזה בגאון על היותי אדם חסר פרופיל. הרציונל, כך כתבתי שם לפני שנה וחצי, הוא הרצון לשלוט בפרסונה המקוונת שלי. אודה כאן (בבלוג שהוא התערטלות ווירטואלית לכל הדעות), שאני נמנעת מפייסבוק מהכרח ולא מבחירה. כמה שהייתי שמחה לדשן את הרשת בלייקים שלי, להצית מחדש את להבת החברות עם האנשים הרבים שנשרו מחיי עקב חוסר עיניין הדדי, לפבלש לינקים מצחיקים על פסיכופתים מתבודדים. כל זאת בעודי שותה עוד כוסית כתרופת מנע לבוקר שאחרי ההילולה.

ג'וש וטוד
מתכון לארוחת שאריות הכבוד העצמי בבוקר שאחרי.
שני תפוחי אדמה מבושלים מהמקרר
חצי כוס ריוויון
ביצה
מלח
2/3 כוס קמח
מלח
טיפה סוכר
פלפל שחור
אגוז מוסקט.
שמן לטיגון
לרוטב:
גביע שמנת חמוצה
כף חרדל / ווסאבי שנשארה ממשלוח הסושי

~~
– מועכים את תפוחי האדמה. מוסיפים את שאר מרכיבי הבלילה ומערבבים עד שמתקבלת בלילה קרמית בסמיכות של אשל.
– משמנים ומחממים את המחבת. שופכים בלילה בכמות של שלוש כפות בערך ומשטחים לעובי של חצי ס"מ.
– מטגנים משני הצדדים ומניחים על נייר סופג.
– אוכלים עם רוטב השמנתווסאבי (מעורבבים).

מודעות פרסומת

כשאהיה גדולה תהיה לי מסעדה! מסעדה היא קודם כל הבטחה לעצמי, שכשאגדל לא אהיה עוד לכודה בתוך המוח שלי. אוכל לתקשר בכל מני רמות עם סועדי המגוונים ולא רק עם אלו שמרגישים לי נפשות תאומות. כשתהיה לי מסעדה אתקל בשמחה, בעודי קונה גמבות, באנשים מוכרים למחצה בשוק, אברכם ב“אהלן” לא מחייב, ולא אזַכֵה בתשובה מגומגמת (אך פרטנית למדי) כל “מה נשמע” שנורה לעברי. ניהול שיחת בכל גודל וצורה, גם הקטנות והשטחיות שבהן, יהפוך למיומנות זמינה עבורי.

מסעדה, משמעותה גם שאותר על התחרות המתמדת בה אני מתקיימת. לא אמדוד עצמי ביחס לאנשים תמימים, עוברי אורח שצרפתי למקצה בלא ידיעתם, רק משום שהיו קרובים מספיק כדי שאראה בהשגתם הוכחה לכך שהורי לא צדקו לגביי. מסעדה משמעותה שבחרתי להפסיק להיות מעצבת, ושבטח לא הפכתי לאמנית הדור, ושכנראה אני בסדר עם זה.

למסעדה שלי לא יהיה מודל עסקי. היא תקרה מעצמה בלי הלוואות או ציפיות להצלחה מסחררת ופתיחת סניפים. היא לא תגע בכוכבי מישלין ולא תופיע ברשימת "עשרת המקומות להיות בהם אם אתה תל-אביפסטר", שתתפרסם בעיתון שיירש את ”העיר” – בו  לא אדפדף כדי לרדת על הגריד וההחלטות העיצוביות.

במסעדה שלי אשתכר מהצהריים בחברת חברים מעניינים. הם ידברו ואני אקשיב בלי להרגיש שאני מחכה לתור שלי לדבר. בן זוגי יעצב את המקום, הוא ידאג שכל הכסאות יהיו באותו צבע, ישים מוסיקה ויסדר בקולור-קוד את הספרים בהוצאתו שימכרו במקום. נקרא למסעדה “תארוחה”, וזה לא יהיה מודע לעצמו – זה פשוט יהיה.

גמבות במרינדה

10 גמבות בינוניות ואדומות מאוד
6 שיני שום
מלח
רבע כוס שמן זית
6 כפות חומץ טבעי

+ שוטפים את הגמבות ומורחים אותן במעט שמן זית.
+ מניחים את הגמבות בתבנית ומכניסים אותה לתנור (שחומם מראש למקסימום במצב גריל).
+ פותחים את התנור כל 10 דקות, ומסובבים את הגמבות כך שהן ישחימו מכל הצדדים.
+ כשכל הגמבות צלויות באופן שווה, מוצאים אותן ומכסים את התבנית בנייר אפיה (זה יקל על הקילוף).
+ כשהגמבות מתקררות, קולפים אותן (בלי להוריד את הגבעול), ומסדרים בשכבות בקופסאת אחסון. אחרי כל שכבה מפזרים שום כתוש, טיפה מלח ומשפריצים חומץ. בסוף מוסיפים שמן בנדיבות ולמקרר ליום אחד.