אמריקן סייקו

ביום שאחרי הילולת שכרות, ההאנגאובר הוא הפעוט שבדאגותי. עיקר הסבל מוסב לי מהידיעה ש"התנהגתי כמו מפגרת". הפיגור חמקמק הוא, ואם תבקשו שאצביע על אמירה ספציפית שהזניקה אותו, כנראה שלא אדע לעשות זאת. את הכוסית הגורלית, שממנה העניינים החלו להתחמם, אני דווקא יודעת לזהות. כמו מחליקה חובבנית על הקרח, אני שולקת את המנה שגורמת לי להרפות מהמעקה ומתחילה לדדות, במה שעשוי להראות מהצד כמו ריקודה של אליין, אל מרכז העניינים. בבוקר שאחרי, אזכר איך טפחתי על שכמו של אלמוני באהדה והכרזתי שאני ופלוני נועדנו להיות חברי נפש.

נחמתי היא שמונוגמית אני, ותקופת "הדרנק דיילינג" שלי מאחורי. אותם ימים אמנם נשארו בעבר, אך הרפלקס עדיין פה. לכן כוס מספר ארבע, בסטיית תקן קלה (כי מי סופר בעצם), היא בדרך כלל הטריגר שלי לספר לחברי החדשים, אדמדמי הלחיים, על מבוכות מהעבר שנגרמו לי בשל שתיה מופרזת. הם צוחקים בקול גדול ואני, מעודדת מההצלחה ומונחה על-ידי הגיון הרשתות החברתיות: if you liked this you might also like to see me dancing, קופצת ממקומי ומתחילה לנענע.

מספר גורמים אפשריים לתופעה:
ראשית, רוסייה אני. ועם כל הכבוד לקורקטיות הפוליטית – יש לנו נטייה.
קטליזטור שני הוא בלי ספק התדירות הנמוכה שבה אני משתכרת. אחיזתי בפיכחות התרופפה מאז התקופה בה עבדתי כמוזגת, וכנראה שאחת הסיבות המכריעות לכך היתה הפסקת התרגול היומיומי.

הסיבה השלישית, והכנה יותר, היא הנכות החברתית שלי. תוך שניות ספורות מרגע כניסתי לסיטואציה הומת אדם אני מאבדת תחושה. לא בידיים או ברגליים אלא את תחושת העצמי באופן כללי. במקום לראות מבפנים החוצה, להתבונן מתוך עצמי על מי שנמצא מולי (כמו שנהוג בפיזיולוגיה האנושית) – אני צופה על הסיטואציה מבחוץ, כלומר רואה במסך מפוצל את עצמי מהמון נקודות מבט של הסובבים אותי. מה שנשמע כאגו-טריפ מטורף, הוא בעצם בדיוק ההפך, ככה מרגישה חרדה. הדרך היחידה לצאת מההתקף ולהתכנס חזרה לתוך עצמי, באופן אירוני למדי, היא להרפות מהמושכות ולדפוק את הראש.

המאיירת שלחה לי קישור "אין לך פרופיל פייסבוק? אולי אתה פסיכופת". היא שלחה לי אותו ישירות למייל, כי אין לי פייסבוק. בכתבה מצוטטים פסיכולוגים שטוענים שהעדר פרופיל ברשת החברתית הוא סימן לבעיות תפקוד חברתי. משעשע שחברות כח אדם ממאנות להעסיק חסרי פרופיל, מחשש שיתגלו כרוצחים סדרתיים. קצת מטריד, שנערות מתבקשות להימנע מלהתרועע עם מחזרים שאינם מרושתים חברתית.

תחילה צחקקתי על הקונפורמיזם האנגלוסקסי שמשתקף בהצהרות אלו, ואז דמיינתי את עצמי (במבט מבחוץ כמובן) ישובה בקיוביקל אמריקאי – נמנעת מ"להריץ קטעים" עם הקולגות ליד מכונת הצילום או הקולר. לכודה בין הרצון שלי לא לאכול בגפי, לבין האיסור להשתכר באמצע יום העבודה. יודעת שקוקטייל צהריים הוא האמצעי היחיד שלי לתקשר עם טוד או ג'וש.

בטקסט ההיכרות שבאתר הפורטפוליו שלי, אני מכריזה בגאון על היותי אדם חסר פרופיל. הרציונל, כך כתבתי שם לפני שנה וחצי, הוא הרצון לשלוט בפרסונה המקוונת שלי. אודה כאן (בבלוג שהוא התערטלות ווירטואלית לכל הדעות), שאני נמנעת מפייסבוק מהכרח ולא מבחירה. כמה שהייתי שמחה לדשן את הרשת בלייקים שלי, להצית מחדש את להבת החברות עם האנשים הרבים שנשרו מחיי עקב חוסר עיניין הדדי, לפבלש לינקים מצחיקים על פסיכופתים מתבודדים. כל זאת בעודי שותה עוד כוסית כתרופת מנע לבוקר שאחרי ההילולה.

מתכון לארוחת שאריות הכבוד העצמי בבוקר שאחרי.
שני תפוחי אדמה מבושלים מהמקרר
חצי כוס ריוויון
ביצה
מלח
2/3 כוס קמח
מלח
טיפה סוכר
פלפל שחור
אגוז מוסקט.
שמן לטיגון
לרוטב:
גביע שמנת חמוצה
כף חרדל / ווסאבי שנשארה ממשלוח הסושי

~~
– מועכים את תפוחי האדמה. מוסיפים את שאר מרכיבי הבלילה ומערבבים עד שמתקבלת בלילה קרמית בסמיכות של אשל.
– משמנים ומחממים את המחבת. שופכים בלילה בכמות של שלוש כפות בערך ומשטחים לעובי של חצי ס"מ.
– מטגנים משני הצדדים ומניחים על נייר סופג.
– אוכלים עם רוטב השמנתווסאבי (מעורבבים).

רוסים טובים גם במתמטיקה

גדלתי ברמלה בשכונה של רוסים, אחת מרבות שנבנו בשנות ה-90 בניסיון כושל של המדינה לאכלס את העליה בערים טעונות הטיפוח. כל חבריי היו רוסים. דיברנו בדיאלקט שמורכב מ-50% עברית, 30% רוסית עילגת  ו-20% "סבבה".
הבילויים המשותפים שלנו בתקופת טרום-הרישיון כללו מפגשים בבתים של חברים (שהוריהם נסעו לצימר/אילת), אלכוהול וריקודים בחדר חשוך (ע"ע: חנה מ"מחוברות").
אמי היתה מתעקשת שאוכל משהו בכל פעם שהתכוננתי לצאת למסיבה כזו. בדאגה אמהית מהסוג ששמור רק לרוסים, היא הסבירה לי שאסור לשתות על בטן ריקה. ליהגתי בבוז טינאייג'רי שאני מאחרת ואין לי זמן לקציצות שלה, ובתגובה היא הפצירה בי שאם יהיה שם אלכוהול "רציני" (קגלביץ' מהול בתפוזים/ספרייט), אדאג לאכול לפני זה קוביית חמאה.
אל תטעו מדובר בהמלצה משונה – אפילו בקהילה שלנו.

מתברר שאכילת מזון שומני וקר מעכבת את ספיגת האלכוהול בגוף, ומונעת השתכרות מהירה. זו גם הסיבה ששולחנות חג בבתים רוסיים לא כוללים מנות חמות – רק חמוצים, מעושנים למינהם ושלל סלטים מכוסים במיונז.
אחד מהסלטים האלה הפך למנת הדגל של החגיגות הדיוניסיות שלנו. אין בו מרכיבים מפוארים, ליהפך, ועדיין לא תמצאו בית רוסי שבו מכינים את סלט ה"אוליבייה" ביום חול, או לחילופין – בית שבו לא מכינים אותו ביום חג.
המתכונים משתנים בהתאם לאיזורים שונים ברוסיה (כל משפחה שפגשתי הייתה קנאית למתכון שלה בערך כמו ישראלים לחומוס הכי "אסלי"), אבל המהות אותה מהות – סלט שמגיע כ-סייד דיש לאלכוהל, בין אם מדובר בוודקת יומולדת או שמפניית ערב השנה החדשה.

סלט האוליביה המשפחתי שלי:
המתכון הוא נוסחה דינמית שמאפשרת הכנה בכמויות שונות, שנקבעות על פי מספר תפוחי האדמה (להלן – X):

תפו"א בינוניים צהובים (X)
ביצים קשות (X מינוס 2)
מלפפונים במלח- גודל בינוני (1.5 X)
אפונה מקופסאת שימורים (לפי הטעם ושתהיה נוכחות)
נקניק מבושל* / חזה עוף (שליש מנפח X)
מיונז (ככל שהמצפון מאפשר לכם. הסלט צריך להיות לח)
מלח (טיפונת. רוב המליחות מגיעה מהחמוצים(
שמן קנולה (טיפונת – אם שמתם מספיק מיונז. יותר – אם חסכתם במיונז).

תוספות שראיתי בבתים אחרים:
גזר מבושל
בצל חי
בשר בקר במקום הנקניק

* "הנקניק המבושל" הוא הגירסא הרוסית למורטדלה האיטלקית (בעצם מדובר בנקניקיה בקוטר של צלוחית תה). ככזה הוא נמכר במעדניות רוסיות לצד דליקטסים רבים שתשלמו עליהם מחיר כפול בטיב-טעם. לאלו מכם שעוד לא מוכנים להארדקור הרוסי – ניתן להחליף בחזה עוף מכובס.

– מבשלים את תפוחי האדמה עד שהם מוכנים (לפני שהפכו לפירה) ונותנים להם להתקרר בצד.
– מבשלים את הביצים (10 דקות רתיחה), שמים אותם דקה מתחת לזרם מים קרים, ומניחים ליד תפוחי האדמה.
– כשתפוחי האדמה והביצים התקררו, קולפים וחותכים אותם לקוביות קטנות (כחצי ס"מ, או ס"מ אחד אם אתם עצלנים).
– חותחים את המלפפונים ואת חזה העוף/הנקניק לקוביות באותו הגודל.
– מוסיפים את האפונה, את המיונז ואת שמן הקנולה ביחס שהוסבר לעיל.

טעים הרבה הרבה יותר אחרי שעה-שעתיים במקרר.